אני מתעוררת בשלוש וארבעים לפנות בוקר עם תחושת מועקה. האגרופים שלי קפוצים, הציפורניים עמוק בבשר, הדופק מואץ אבל לא היה לי סיוט. אני לא זוכרת מה חלמתי. אני נשארת עם עיניים עצומות לרווחה ולשמחתי נרדמת שוב.
אני מתעוררת שוב בשש וארבעים עם שאריות של אותה תחושה, אבל רגועה יותר, משמעותית. אני עדיין לא זוכרת מה חלמתי.
במקלחת זה פשוט עולה. אני יושבת על כורסא סגולה ומולי, על כסא בר אדום, יושבת דמות. זאת מעין צללית אדם, בלי פנים, בלי מבנה גוף ברור, בלי מגדר. החלום (או הזכרון שלו) מתחיל ברגע בו אני שואלת: "למה?" והדמות עונה.
זה מונולוג, היא מונה רשימת תכונות שלי, סיבות, מסבירה לי מי אני בשבילה, מה היא צריכה ממני, היא מנתחת אותי, את המגרעות שלי, את החוזקות. היא מספרת על עצמה, על מי היא מולי, מה השתנה, מה היא מרגישה, מה מכעיס אותה.
אני יושבת מול אותה דמות והיא משתנה כל כמה שניות. כל הבהוב גורם לי לחשוב שזה אדם אחר שאני מכירה, כל הבהוב רומז לי שזאת מישהי נוספת. הדמות לא מתקבעת, היא מתחלפת בין רמזים לאנשים מהחיים שלי בלופ אין סופי.
ואז אני מתעוררת בשלוש וארבעים לפנות בוקר עם תחושת מועקה.
