מישל וולבק ואני יושבים בבר סושי ביפן. באקווריומים שוחים יצורי ים מוזרים, חלקם מציאותיים וחלקם לא. אנחנו שותים סאקה לא מסונן ואוכלים דברים עם יותר מדי רגליים, טעים לי ואני מתרגשת.
מישל עושה את רוב הדיבורים ואני את רוב ההקשבה, מדי פעם אני שואלת שאלה שמובילה לשטף מילים מרתקות. הוא מבריק ואני נפעמת לגלות כמה הכתיבה שלו היא מאית ממה שבאמת רץ לו בראש הסוטה/חד/שונה/ביקורתי/ייחודי שלו. הוא מדבר ושותה וכמו כל הדמויות שלו שמבטאות אותו, בספרים, הוא הופך להיות שיכור מורבידי ורווי תשוקה (השלב הבא הוא מלנכולי חסר יכולת, אני יודעת, אני קוראת אותו). אני מזהה את השלב הזה ומתחילה לשאול אותו שאלות אינטימיות וחושפת גם יותר על עצמי, כשהוא מתחיל לשאול בחזרה.
בשלב מסויים הסושי-מאסטר מגיש לנו סשימי של צדפת תער, אני אוכלת אותה, עוצמת עיניים ואומרת בגרמנית: "פאק, אני לא יודעת מה מרטיב אותי יותר, השכל שלך, הצדפה או הסאקה"* הוא מניח לי יד על הירך, מלטף לאט ואומר באנגלית: "אני יכול לתת לך את שלושתם". אני מחייכת, מוציאה את הטלפון ומתקשרת, אני לא יודעת מה אמרתי ולמי אבל מישל מחייך וממשיך ללטף**.
כמה דקות אחר כך מגיעה ג'ולייט לואיס ואומרת למישל: "את השלושה כבר נתת, אתה יכול ללכת. אני אתן את הרביעי", מרימה את החצאית שלה וחושפת זין***.
לצערי פה התעוררתי.
* ממש בא לי לדעת להגיד את זה בגרמנית.
** שובב מישל, קורא אותי ויודע שאני נמסה כשמלטפים/מנשקים/מלקקים/מכרסמים לי את הירך.
*** כשנזכרתי בחלום הבנתי שאני יודעת למי הזין הזה שייך. עדיין לא יצא לי להשתמש בו, אבל עוד יצא.
