אני משוחחת עם חברה קרובה על "בעלות", היא לא בדס"מית, יודעת שאני כן ומדי פעם היא מבקשת להבין אספקטים שזרים לה ולדרך בה היא מבינה דברים.
אני מנסה להסביר לה, לא בטוחה שבהצלחה, את תחושת הבעלות שלי ואיך היא מתבטאת והיא מתעכבת בעיקר על בעלות אל מול בלעדיות. היא תוהה איך יכול להיות שאני מרגישה בעלות כלפי מישהו אבל מרשה לאחרים/ת להשתמש בו. אני נותנת לה דוגמא: "יש לי ספר שאני מאוד אוהבת, הוא שלי, אני דואגת שהוא לא יקרע ואני רוצה להשתמש בו מתי שבא לי. בהינתן סיטואציה מסוימת אסכים להשאיל אותו". אני מסיימת ומיד אומרת לה ולעצמי שזאת דוגמא מחורבנת והיא פורצת בצחוק.
בערב אני יוצאת לרוץ, ממשיכה את השיחה עם עצמי ופותרת משהו שהעסיק אותי בתקופה האחרונה. גם אם אני מרשה למי ששלי להיות עם אחרים/ות, אני רוצה לדעת כשזה קורה, עם מי ומתי. בדיוק כמו עם הספר מהדוגמא המחורבנת, אני רוצה לדעת שהוא בידיים טובות, את מי להרוג אם להרוג אם יהרסו לי אותו ושמי שמשתמש/ת בו ידע שהוא שלי. ואני רוצה לבחור מתי הוא לשימוש של אחרים ומתי לא.
אני מבינה את זה ומחליטה ליישם.
