לפני שנתיים בערך הוא ביקש להיות שלי ושטח בפני את על המגבלות שיש לו. הוא, מה שיחזור בקביעות במהלך הקשר, היה כן ולא ניסה לייפות את המציאות ולמזער את הקשיים.
אני מצידי שטחתי בפניו את הצרכים שלי, הדרישות שלי והתנאים שלי והוא נענה לכולם. רק שאקח.
הכניעה שלו אמיתית והשינויים שהוא עבר מרתקים, כמה אומץ הוא צריך בשביל זה, כמה אמון הוא נותן בי.
המציאות החדשה שלו, שהוא יצר לעצמו, מונעת ממנו לענות על הצרכים שלי, מונעת ממני לקבל ממנו מה ששלי מתוקף הקשר שלנו ואני מוצאת את עצמי מאוכזבת ממנו ומתייאשת.
אני יושבת מולו בקפה שנמצא מול אותו מקום בו הוא ביקש להיות שלי ואומרת לו שהוא משוחרר, שהוא צריך להוריד את הקילור. הוא מתקשה להבין למה. הוא יודע שהוא לא נותן לי מה שאני צריכה, מה שמגיע לי, האכזבה שלי ממנו קשה לו והתסכול שלי מעציב אותו, שפת הגוף שלו חושפת בליל רגשות ואני לא בטוחה שהוא בעצמו מבין את כולם.
הוא מבקש זמן נסיון ולא יודע מה זה באמת אומר, הוא אומר שלקילור הוירטואלי גם ככה אין משמעות ואומר לי שהוא לא רוצה להסיר אותו, הוא מופתע שהשיחה קשה לי ואני שמחה לגלות שהוא נסער.
הוא מנסה להסביר לי שאני לא יכולה לשחרר אותו, שאין ממה. זה הרי לא הקולר אלא התודעה שלו. שהוא שלי, שהכוח שלי עליו תמיד יהיה קיים, שזה פשוט ככה, הוא נכנע לי ואי אפשר פשוט להפסיק להיות מי שהוא, תחתי.
אני מחייכת בשלב הזה, קצת מנוחמת, קצת אמפטית והרבה רוצה להוריד אותו לרצפה, לתת לו להראות לי את כל מה שהוא מרגיש כרגע ולתת לי לראות אותו במקום שלו.
לפני שנתיים בערך הוא ביקש להיות שלי ואני לקחתי אותו, אתמול הוא שוחרר.
עכשיו, שוב, כמו אז, תורו.
