זה היה משחרר, ללחוץ על ה"שליחה".
אלו לימודים פשוטים יחסית, אני יודעת. לא אקדמאים, לא מתוחכמים במיוחד. וזה חסר משמעות, כל ה"לא" הזה.
בגיל חמש עשרה וחצי קיבלתי את התעודה האחרונה שלי. מאז לא סיימתי כלום, לא הוגשה עבודה אחת בזמן וכמו שצריך. לא היה מבחן אחד שהגעתי אליו מוכנה (אם בכלל הגעתי) ושהציון שיקף את מה שאני יודעת. לא היה שיעור אחד בו באמת ידעתי מה אומרים לי.
בגיל שש עשרה וחצי עזבתי את בית הספר ש(לדעתי המאוד משוחדת) היה הכי טוב בארץ בזמנו ומאז נאבקתי על כל פיסת הצלחה שלי, והיו לא מעט, מחפה על חוסר תעודות רשמיות, לימודים מוכרים.
ובאמת שאלו לימודים פשוטים. אבל (כן, קצת התנשאות לא הרגה אף אחד) על הנייר רוב הלימודים פשוטים לי. מה שלא היה פשוט זה להגיע למצב בו אני מסוגלת בכלל להבחין כמה הכל פשוט.
וריטלין זה סם איום, כמו כל תרופה שניתנת סתם. ולא לפתור קשיים לבד זה בעייתי ורוב מה שמצויין כבעייתי בטיפול כנראה נכון.
עד שאי אפשר בלי זה.
והצלחתי, לא מעט. ועשיתי, לא מעט. ונאבקתי הרבה מאוד ובהרבה מאבקים עקרים, מתסכלים שלא היה לי סיכוי להצליח בהם.
זה כמו שתיקחו ממני את המשקפיים שלי, באמת. אני יכולה לראות בלעדיהם, סביר לחלוטין, אבל המאמץ שזה ידרוש ממני הוא לא הגיוני ומיותר.
אני לא מצרה על כך שרק לפני עשרה חודשים הלכתי לאבחון בפעם הראשונה בחיי, אני מי שאני בזכות איך שהתבגרתי.
אבל אני קצת כן, כי אולי הייתי יכולה להיות מי שאני, עם עוד קצת פלוסים.
אז הגשתי את העבודה ויש עוד דרך ארוכה לפני. אבל Fuck yes! הגשתי את העבודה בזמן.
ואני חוגגת את זה עמוק בפנים ואחגוג עם כל מי שסובב אותי ושמח בשמחתי.
היום, למשל, זה כנראה יהיה בסדום.
אתם יכולים להביא לי ערקאשכוליות, כי גם ככה אני חוגגת (:
