פומביות מגרה אותי. פומביות בוטה (במקומות שמותר), פומביות מרומזת (במקומות שאפשר) ופומביות נסתרת (במקומות שצריך).
מגרה אותי להרגיש את הלמטה שלו, בשיחה רגילה בבית קפה, כשאני מרימה יד ואומרת לו: "לא סיימתי. עוד לא תורך".
מגרה אותי כשהוא יושב לצידי נעול ומגורה רק מלחשוב על זה שהוא עשה זאת בשבילי. ושאני רוצה.
מגרה אותי לשבת בדייט, כשהיד שלו על הירך שלי, קרובה כל כך לחלקות שלי, לרטיבות.
מגרה אותי כשהוא על הרצפה, מעסה ומנשק לפרקים ואנשים עוסקים בשלהם לידינו.
מגרה אותי ללחוץ על הכפתור הזה, ששולח פולס קצר לזין שלו וגורם למבט שלו לכעוס לשניה ולאהוב שנייה אחר כך.
מגרה אותי להכאיב לו, כשסביבו אנשים, אבל הוא מתרכז בכאב שלו ובהנאה שלי.
מגרה אותי להסביר לו מה הוא ומי הוא בשבילי. מה הוא עוד ייתן לי למרות הפחד וכמה הוא שלי, כשמלצרית מסתובבת סביבנו.
מגרה אותי לדעת שאני יכולה את כל אלה, באלו ששלי, פשוט כי הם שלי.
מגרה אותי לתת לו, ליד כולם, ללקק לאט ולאורך זמן את הרטיבות שלי שמגיעה מזה שאני פשוט יכולה. והוא פשוט ייתן.
