half-way contempt

וזה בדיוק מה שזה, שימוש. כל מגע, כל מילה, נבחרות בקפידה כדי לאפשר לי להשתמש עוד, עד שאחליט שדי.

כשאני שואלת אם אפשר עוד זה לא כדי לדעת אם קשה לו, אם הוא צריך זמן, אני פשוט צריכה לדעת אם אני יכולה להמשיך ללחוץ על הכפתור. כשהוא נשען לי על הזרוע, מתרפק, אני מאפשרת כי אני יודעת שזה מחזיר לו קצת אויר, כוח ועכשיו אני יכולה עוד. זה פשוט מבחינתי, מאוד, אני רוצה להמשיך, אז אני דואגת שהכלי הזה, החפץ, יהיה מטופל בצורה הנכונה, שלא ייסדק לי באמצע, יצא מכלל שימוש. 

אני שותפה פעילה בשיחה שמתקיימת במקביל, אני שומעת אותן מציינות את החיוך שלי באותם הרגעים, אני רואה את המבט של הצעצוע מרוכז במה שקורה וחלק ממני לא ממש שם, אני מרוכזת בשלט שביד שלי, בשוקר שביד השנייה ובחפץ הזה שיושב על הספה. אני מרוכזת בשקט שלי.