יש דיון בפורום על לקיחה אל מול נתינה, בין היתר דובר שם (מה שמתבקש בעיני) על רצון אל מול הסכמה ואני התחלתי לחשוב. ניסיתי להבין איפה אני ממקמת את הצרכים שלי, את מה שמזין אותי, מה שמספק. מה אני רוצה? שיסכימו למרות שלא רוצים? שירצו תמיד? שיסכימו רק כשרוצים?
זה התפתח ככה:
* בטח שרצון, תמיד רצון. מה? אני צריכה להכריח לעשות? שיגידו תודה.
* בעצם הסכמה זה ממש מספיק. אז מה אם לא רוצים? אני רוצה, זאת סיבה טובה לעשות.
* לא. צריך רצון. אחרת זה ניצול. הם הרי לא חייבים.
* בטח שחייבים, זאת מהות הקשר ההיררכי. אני רוצה והם עושים למרות חוסר הרצון. כן, הסכמה זה מספיק.
* די, נו, חייבים רצון. מה אני? צארינה בערבות מושלגות? (אם כן, איפה מעיל הפרווה המזוייפת שלי? הכלבים הענקים? יש דבר כזה ערבה מושלגת?)
זה המשיך ככה לא מעט זמן, גרם לי להריץ שיחות מהעבר בראש. הרצתי בראש אקטים, סיטואציות. בחנתי שוב תגובות שלי, של מי שהיה מולי.
אני צריכה רצון אקטיבי, לא ממקום של הסכמה. אני שמה את זה על השולחן ממש בהתחלה. אני צריכה שידעו מול מה הם עומדים, אני צריכה לדעת מה התשוקות שלהם, ההעדפות. אני צריכה שהם ידעו מה הדרישות שלי, מה המגבלות שלי, מה המגרעות. אני רוצה שיבינו שזאת עבודה, שירצו לעבוד ולהשקיע.
ואז, כשאני בטוחה שהם רוצים. שהם רוצים בי, במקום שלהם מולי, הסכמה ממש מספיקה לי.
לא, אני לא צריכה שהם ירצו מה שאני רוצה, אני גם לא צריכה הסכמה נלהבת. מספיק לי שידעו מול מה הם עומדים, שיבחרו בעצמם ושיסכימו כי אני רוצה. וכי הם, הם רוצים אותי מרוצה.
