לפני 12 שנים. 8 בינואר 2012 בשעה 17:29
אני עומדת ככה ומחכה וככל שעובר הזמן, אני מריחה אותי מריחה עוד יותר בחלל שמקיף אותי.
ואני עומדת ומחכה. הדלת אינה נעולה ואינה פתוחה לרווחה, הדלת הכבדה יכולה להפתח בכל שנייה.
אני לא יודעת מתי הוא יבוא, אני לא יודעת אם הוא יבוא בכלל,
אולי הוא ישלח שליח אחר במקומו, אני כמובן עומדת בדיוק כמו שהוא ציווה מחכה ומרטיבה
ורק המחשבה על מה שיקרה אם יקרה ממלאת את החלל שסביבי בריח המיוחד והמתוק הזה ריח של ציפיה דרוכה.
אני שותקת, בקושי בולעת את הרוק הסמיך, כסוית עיניים, רטובה מצפה ומציפה.
מריחה אותי ומחניקה את הצרחה שאני כה מקווה שתצא ממני בזמן קרוב.
