לפעמים כותבת

הרמתי את הראש

דמעות.

הפתעה,

רגעים קודם הכרזתי כי אני יבשה כולי

הפתעה גמורה.

לאט לאט,כמו היה עליה לבנות את עצמה

להגדיר אותה, למצוא את דרכה,

נגיעות שנראה היה שנישכחו, קולות מהעבר 

רטיבות ויבבות שהתערבבו להן לכדי שאגה אחת עצומה.

ואז באחת היא אחזה בי במלוא עוצמתה.

אם איני טועה שנה מלאה נבנתה היא בתוכי עד שיצאה לאוויר במלוא כוחה.

אני רעבה. אני כל כך רעבה. מורעבת -  והראש מסתובב לי ואני נהנית מהתחושה.

אני לא מצליחה להיזכר מתי בפעם האחרונה התאמצתי לרעוב כמו עכשיו,

מתי הסכמתי לשבת ליד אנשים שאוכלים, להריח את המטעמים ולא להכניס דבר אל פי וליהנות מהרעב.

שנים לא חוויתי את התחושה הזו - שנים רבות מדי היא ברחה ממני, נעלמה.

עכשיו היא חוזרת: סיבובי הראש, החולשה, אפילו הצמא הנורא ! תחושה קשה ויחד עם זה משחררת ונהדרת.

להרגיש את הבטן ריקה. לשמוע אותה צורחת למזון ולא לתת לה אף לא גרגיר אחד.

זה לא ייקח לי הרבה זמן ואני אשבר ואוכל, אבל בינתיים זה סוג של הנאה שלא רבות ההנאות שדומות לה.

רעב.

יש רגעים שהמשא כבד.
הגוף לא יכול לסחוב יותר, לא מצליח להרים את עצמו, לפחות הגוף שלי כמעט קורס.


אני לא צריכה סקס.

אני לא צריכה הצלפות, לא צריכה סטירות ובוודאי שלא השפלות.
אני מגיעה לעומקים הכי עמוקים לגמרי לבד.


הפחד הגדול מכל הפחדים כולם, זה כשצריך חיבוק עוטף,
חיבוק חברי, חיבוק של כתף ואין ממי לבקש.

http://www.youtube.com/watch?v=aJ5NXQNOQ3s

יכולים לעבור רגעים בודדים.
יכולות לעבור שנים ספורות או רבות,
אבל יש דברים שלא משתנים, הזמן לא משחק תפקיד, לא ישחק תפקיד לעולם.
אני חדלתי מזמן לספור.


אומרים לי ואמרו לי תמיד שהזמן מרפא.
שהזמן מרפה את הגוף ואת הנשמה והלב בעיקר.


אני כבר יודעת שיש אהבה שחקוקה עמוק כל כך ששום זמן לא ימחק אותה.
שום זמן לא יקח אותה ממני לעולמי עד.


הצרחה כבר נחלשה.
הכאב שחשבתי שנעלם. צרוב בתוכי, הוא כבר חלק בלתי נפרד.
הזמן זוחל ואני איתו וזה מרגיש כאילו הוא ימשיך להתקיים לצידי לעולמי עד.

אני עומדת ככה ומחכה וככל שעובר הזמן, אני מריחה אותי מריחה עוד יותר בחלל שמקיף אותי.
ואני עומדת ומחכה. הדלת אינה נעולה ואינה פתוחה לרווחה, הדלת הכבדה יכולה להפתח בכל שנייה.


אני לא יודעת מתי הוא יבוא, אני לא יודעת אם הוא יבוא בכלל,
אולי הוא ישלח שליח אחר במקומו, אני כמובן עומדת בדיוק כמו שהוא ציווה מחכה ומרטיבה
ורק המחשבה על מה שיקרה אם יקרה ממלאת את החלל שסביבי בריח המיוחד והמתוק הזה ריח של ציפיה דרוכה.


אני שותקת, בקושי בולעת את הרוק הסמיך, כסוית עיניים, רטובה מצפה ומציפה.
מריחה אותי ומחניקה את הצרחה שאני כה מקווה שתצא ממני בזמן קרוב.