העולם שבקצה הגבעה

לוקח כמה דקות הפסקה כדי לנשום. משהו מציק לי אי שם.

דיברתי איתה אתמול, זו שהייתה הראשונה כי סיכמנו שנשאר חברים. היא קראה לי בשמי ופתאום קלטתי כמה התרגלתי לזה שהיא קוראת לי אדוני. כמה חנק אותה להגיד את השם שלי כי ככה חונכה. ששפחה לא אומרת את שם אדונה אלא אם נשאלת למי היא שייכת.

אמרתי לה את זה, ואז היא פרצה בבכי. מדהים אותי שכולם רואים בה פרא אדם ורק אני רואהאת האישה שבה, את העדינות והרוך שיש בה שהיא מסתירה מכולם.

היא בוכה ואומרת "אתה בחרת,רצונך-פקודתי".

הבטתי בה וידעתי שהיא צדקה. היא נרגעה ואז אמרה " יותר טוב ככה, אתה ואני נשאר חברים אבל עכשיו אולי תצליח למצוא את מי שאתה צריך, אני לא רוצה להיות זו שמונעת מימך את האושר שלך".

גערתי בה שהיא שוב מבטלת את עצמה והיא השיבה "אני לא מבטלת את עצמי, אתה לא יכול לדעת עד כמה אתה אוהב מישהו,עד שלא נתת לו ללכת". חייכתי.

חייכתי כי היא אמרה לי לא פעם כמה קל להתאהב בי וכמה אני לא טוב ברמזים. זה לא חדש.

טוב זהו, סיימתי לפרוק וחוזר לעבודה.