מי שאני

אני על הכיסא, זקוף. היא יושבת עלי בפישוק, פניה מול פני, עיניה נעוצות בעיני. רושפות, שוצפות. עורה חם ומבטה קר. "אתה רוצה לנשק אותי"? היא שואלת, ידה מונחת על לחיי, ראשה מוטה מעט שמאלה. "כן" אני לוחש, רועד מעט מפחד וריגוש. עיניה יורדות מטה, אל ידה השנייה שמלטפת באיטיות מרגיזה, מטריפה. "נעים לך?" היא שואלת, משיבה את עיניה לעיני. היד יורדת אל צווארי ואני כבר מוכן להרגיש את אצבעותיה לוחצות. "כן", אני לוחש שוב, מוחי טרוף במחשבות. "תתרכז" היא אומרת, כאילו קוראת את נפשי. לוחצת, טיפה בודדה נפלטת מהקצה. פניה מתעוותות. "איכס" אומרת, מנקה על חולצתי הכהה. אני מרגיש חלש כל כך, נחות כל כך. כל כולי תלוי בידיה. "אתה רוצה לגמור?" היא ספק שואלת ספק מצהירה. אני מהנהן בראשי במהירות. "למה?" פי נותר פעור, חסר תשובה. מכווצת גבותיה, כועסת. "יכאב לך אם לא?" "יכאב לי מאוד". מקרבת את שפתיה לשפתי. נשיקה קצרה. חמה. חיים חולפים להם. "התנהגת יפה?" "כן," אני עונה במהירות, "הייתי ילד טוב". היא כמעט מחייכת. מהנהנת. מלטפת. "אתה תמשיך להיות ילד טוב". היא קמה מעלי. הקור אופף אותי. היא רוכנת לאזני. "תסגור את המכנסיים. אתה יכול ללכת הבייתה. אולי נדבר מחר". אני מציית, בעוד צליל עקביה מהדהד על רצפת האבן, נעלם לתוך הלילה.