מי שאני

אף פעם לא הייתי ילד רגיל. שונה, מביט מבחוץ, מפחד להתקרב, מפחד מזוגיות וקשר. מחשבות לא רגילות אופפות ורופפות במוחי שברו אותי.מעולם לא מצאתי בית, מקום שבו באמת רציתי להשאר. הכתיבה הייתה מקלט, וכשהיא פגה ממני, הפכה העבודה לקבר לח בו אני יכול להעלים את צרותי.
אבל גם זו כבר לא פותרת אותי מהדרך בה בחרתי, ואולי לא בחרתי אלא קרסתי לתוכה מחוסר ברירה ויכולת לצאת. בלי חופשים, בלי מנוחה, כי גם את השינה מטרידות מחשבות, געגועים וחרטה חסרת תכלית. רק השנאה העצמית מחזיקה אותי ביציבות יחסית, והקושי הנפשי נותן לי תקווה משונה שאולי בסופו של דבר אוכל להיות מאושר באופן יחסי.
לא מסוגל להחליט, לא מסוגל להמלט. מניח שאם הייתי מודע למוזרות שלי בצורה מניחה את הדעת הייתי עובר מזמן למרכז, אבל תמיד ניסיתי להתכחש, להיות אחד מכולם. עדיף להיות זרד הלכוד בזרם הנחל מאשר אבן הצוללת לקרקעית, בעוד הזרמים משייפים את חספוסה לחלקלקות שניתן להקפיץ על המים.
אז מי אני, ולמה אני בעצם. איך אני, ומה אני בכלל. מנסה להוביל ומוצא עצמי מובל, רוצה לשלוט ומוצא עצמי נופל לברכי בתשישות.
ואולי לא הכל אבוד. אולי אמצא אותך. אולי את פה בין הדפים, מחכה לי מבלי לדעת בעצמך.
אני מקווה.
אני מקווה.

קלאופטרה, מלכת המדבר,

שבה מארץ תחתונה,

על מנת לגרור,

ביד עטויית בדים עתיקים,

את חיי לעולם אפל,

דרך בור יגון וכאב,

בעוד נשמתי זועקת,

זעקת אימת זעם.

קלאופטרה, שליטת היאור,

הסירי קללתך ממני,

הרחיקי הבל פיך,

המדיף מליחות חולות מצרים,

הניחי לי בבקשה,

לחיות בשלווה יחסית,

בזמן שגופי נרקב בעודי בחיים,

ואומללותי מסרבת לפוג.

קלאופטרה, אדונית החוליות,

אינני אנטוניוס,

אני חי אחרי תקופתך,

שובי לאפלת עולמך,

עצמי ממני עיניים צבעוניות,

תחנוני כנים,

מלכה מצרית,

הרפי אחיזתך.

*השם האמיתי שמור במערכת

שמה הוא סופיה,

ועיניה ירוקות ובוהקות,

עורה לבן ורגיש כל כך,

בשרה נעים וחם,

והיא מתמסרת כולה,

למגעי, לשפתי,

נותנת לאלימות להתפרץ מתוכי,

צווחת בכאב והנאה,

כשכף ידי נוחתת על ישבנה,

על ירכיה.

היא אוהבת כל כך,

סופיה.

היא מקבלת בכניעה,

בתשוקה, ברטיבות,

את אצבעותי על צווארה,

נחנקת ומאדימה,

באורגזמה ארוכה,

באינטימיות שכמעט שכחתי את קיומה.

סופיה.

השינה מסרבת לבוא.
עקשנית, חסרת הבנה,
כאילו מסרבת להבין,
את שעוללה, את אשמתה.
היא לא איתי,
לא קרובה ולא רחוקה,
פשוט לא נמצאת.
בחום של סוף הקיץ,
שרוע בתוך שנאתי,
דמי מתבשל ומשחיר,
ורק רוע זורם בעורקיי.
אין צדק פואטי,
אין סוף שלם.
רק מציאות.
וכמו השינה,
גם היא רחוקה ממני.

אני הפרפר שנמלט מן הגולם,

כנפיי דביקות ואפלות,

אך נפרשות בדרכי לעוט בין מאורות.

אני הניצול שזחל מן האש,

בגדיי מפוייחים,

אבל כל חיי עומדים למולי.

אני האיש שנחרב וקרס,

עיני לחות וקרות,

אך יוצא לדרך חדשה ומרתקת.

הקשה ביותר היא הבגידה.

השנאה היוקדת, הכעס,

הרצון לנקמה ושריפת גשרים,

כל אלה רק תסמינים.

תסמינים הנוטים להרקב ולהתפורר,

כשרוחות הזמן נושבות.

אבל עכשיו,

עכשיו הדם מבעבע,

השפתיים מתייבשות,

והאיבה מתוקה כל כך על הלשון.

שחייך יהרסו,

שעולמך יחרב,

שתגלי את מרירות הבגידה.

שתהי מלאת שנאה,

כמוני.

תלבשי את השמלה השחורה,

זאת שאני הכי אוהב,

והמגפיים הגבוהים עם העקבים,

שמסתירות את הרגליים היפות שלך,

ונותנות לך מראה,

של מישהי שצריך לשלם,

על הזכות להתלוות אליה.

בדרך נפריע לנוסעים האחרים,

כשנצמד ונתנשק ונתלחשש,

עד שירצו לעשות לנו,

את שעושים לזכר עמלק.

יהיה לנו ערב נעים:

תסתכלי עלי שותה יין לבן ואדום,

נאכל פירות ים טריים,

ננגוס בבשרן של חיות צעירות,

והרצון לתאוות בשרים,

יגבר בלחות עדינה,

ככל שתתקרב שעת הקינוח.

אחר כך תצייתי לי:

תסירי את השמלה בעודי זקור מולך,

חשפי בפני את לבני התחרה השחורים,

הצמודים לעורך הלבן בשפעת מיניות.

אהפוך אז לטורף צמא דם,

שמיילל לתוך לילה כסוף ירח.

אחדור לגופך כאחוז דיבוק,

ונחלוק חוויה קולינרית נוספת,

שרק הטוב שבטבחים מסוגל לספק.

ננוח שלובי איברים,

מזיעים בלחות החשיכה,

שדובקת לגופינו בלילה.

הסתתרנו בין העמודים,
בין הדפים הרבים,
עתירי הדיו והאותיות,
כתובים שורות-שורות,
מתעלמים מקוראים אקראים,
שניסו לפצח את משלנו.

להבטחתה של הטלת קובייה נפגשנו,
בין אנשים רבים,
נפגשנו שנינו,
שהיינו ארבעה,
בתוך הלילה של תל אביב,
תחת ירח חצוי.

ובזעתנו הפכנו יחיד,
מסתחררים בין כבישים זוגיים,
צעירים ומתוחים,
זקופים ורכים,
מתנשקים באפילה חלקית,
מסופקים בסגירת הספר.

החלק הראשון פורסם בבלוג של בת זוגי, מחול הפלמינגו

חלק ב:

"מי בעצם קהל הלקוחות שלכם?"

יואל: "אני לא בטוח שאפשר להגדיר שכבת אוכלוסייה מסוימת. סך הכל ישנם כל מיני גברים בודדים, סקרנים או סוטים, שמעוניינים להתארח אצלנו לקבל חוויה".

סיגל: " כן, יש פעמים שאלה פשוט אנשים שרוצים קצת חברה. אנחנו דואגים לאירוח שלם, כולל בירה או יין, שיחה לפני אחרי אפילו קפה או תה לסיום. מי שבא אלינו הוא אורח, שמקבל טיפול ויחס".

יואל: "אני מניח שיש אנשים שפשוט רוצים להיות חלק מזוג, שיפגינו כלפיהם חיבה וחום. ובנוסף לקבל אחלה הופעה סקסית".

" לגבי זה, באמת. מה בעצם אתם עושים? הלקוח שלכם ממש נכנס כצלע שלישית?"

סיגל נדה בראשה: "בשום פנים ואופן לא! הוא משלם כדי לראות אותנו. נדיר שבכלל יש איתו מגע. הוא בא כדי לראות, לדבר, לבקש. אין בינינו חדירה או מגע מיני."

יואל: "האורחים שלנו באים כאורחים, לא לקוחות. אורח לא פותח את המקרר, והוא לא חודר לחברה שלי".

יואל מקבל ליטוף חיבה מסיגל כתגובה, וגם סטירה קטנה. שניהם מחוייכים. "החוקים שלנו ברורים, כסף מראש, בלי מגע. לפעמים יש אפשרות של תוספת תשלום בשביל בקשות מיוחדות, אבל נדיר שאנשים הולכים על זה" הוא אומר.

"אז איפה בכלל אתם מוצאים אותם? מפרסמים מודעות? כרטיסי ביקור זרוקים ברחוב?"

סיגל משיבה: "אנחנו נמנעים מפרסומים שכאלה. בדרך כלל מוצאים גברים, ובמקרים נדירים במיוחד גם נשים או זוגות, בצ'אטים רגילים. מדברים שם, עוברים לטלפון אם מתאים, ואז מחליטים אם נפגשים או לא".

יואל: "קורה שלקוחות מנסים ממש עד הדלת להתמקח על המחיר. אנחנו לא מתפשרים, כמו שאף אחד לא היה רוצה לקבל פחות ממה שאנחנו נותנים. בסופו של דבר תמיד אנחנו שומעים - 'היה שווה את הכסף. תודה'.

"רגע," אני נדחפת, "לא אמרת שאלה אורחים ולא לקוחות?"

יואל מהנהן בחיוך. "הם לקוחות לפני ואחרי "אז מה אתם אומרים? נראה לכם שאפשר לקבל אולי הדגמה?"

סיגל צוחקת. "בשמחה, יש עלייך מזומן?"

אנו ערומים מול המסך, מול אנשים זרים, שבוהים בגופה, בגופי, ומחמיאים לחיוכה, לישבנה ולשדיה.

אנו חולקים את חיצוניותנו, חשופי איברים, נטולי דרישות מלבד הנאת האחר מתשוקתינו המשותפת.

אנו מתחבקים, מתנשקים, מתלחששים וזוממים. מחייכים ומגרים-מתגרים. מתלקקים, חודרים ונחדרים. רק שיסתכלו.

אני נותן אותה להנאתו. אני נותן אותה להנאתי. היא מבקשת שאפשיט אותה מולו, היא רוצה שאסתיר אותה ממנו.

תראו אותנו, תהנו מאיתנו. החמיאו לה בשטחיות על גופה הקטן, הצעיר. החמיאו לי על שיש לי אותה.

"הסתדרת, חבר". כן, חבר, הסתדרתי. את ההנאה שיש לי ממנה לא תבינו לעולם.

רק תמשיכו להסתכל.