מי שאני

בעודי מנסה להתגבר על הלילה,

אותה בדידות שוב מחבקת את כתפי.

מקפיאה בליטופה הקר והאדיש,

מוכרת ואהובה כל כך, מנוכרת ומלאת שנאה.

לועגת לעצבותי ולגעגועי,

משפילה ורומסת בצחוקה.

"היש לך שם, אהובתי?",

שואל אני לתוך החושך.

והיא שותקת, מודעת למצבה.

אם תפצה פיה תתפוגג,

תהפוך לחברת אמת,

והיא אינה רוצה בי כך,

נבהלת ממה שיהיה בינינו,

לו רק תלחש לי את שמה.