זאת האינרציה ...שהשליכה אותי לכאן אל לב המאפליה (מה שניקרא: ON THE FLY BY THE WAY) . אז בעודי מסתחרר בשחקים ונתון לחסדי התאוטה , זה חובט בי ,כמו מהלומה כבדה ומוציא אותי לרגע משיווי המשקל . אבל רק לרגע , כי אני מגיב מהר ומתאים את עצמי בזריזות לנסיבות המשתנות .ככה אני , גמיש במחשבה , זריז באלתורים של הזמנאמת , לא נצמד לקונספציות שטוויתי ( למרות שעדיין לא ניפטרתי מההרגל המגונה הזה של יצירתן מלכתחילה ) ואני מצליח איכשהו לנחות על הרגליים ולשמר את האיזון ,אני קולט שזאת קרקע לא יציבה כאן , והאינסטינקט מזהיר אותי שלא לשקוע במדמנה .אבל משהו שם שמרצד לי במעמקי העלטה הזאת מושך אותי .כמו מגנט של ג'ננה והמחט של המצפן שלי נועלת עליו כיוון . אז אני נמשך למערבולת הזאת שמרקדת ,והיא שואבת אותי . ואני מרשה לה . כי הרי לכאן בכלל הגעתי במקרה , אז אני חייב להתמסר .כי ככה אני ,חייב להרגיש את זה . להיתרפש בהבלות ולצלול בקלחת . אז אני מבצע סיור כדי לספוג את האווירה ועצם ההחלטה התיירותית הזאת נשמעת כל כך חסרת עמוד שידרה וטרחנית עד שאפילו אני משתומם על עצמי לרגע שהרי בכלל אני מים... מחלחל ...מפעפע...ואיך שיטפון או נחשול יכולים להיות טרחניים ? לפעמים אני הורס כל מה שבדרך ,סוחף מפולות ועוקר הרים .זה כשהנמר מתעורר בי .ואני לרוב מעדיף אותו רדום .הרבה צרות הוא חולל בעזרתי האדיבה . למזלו מקצת יותר הוא חילץ אותי , בעיקר באלה שהפקדתי את השליטה בידיו וזה תמיד התרחש למען השגת מטרה ראויה (הצלת העכוז שלי מכליה )אז אני די סולח לו ...ואז כשהוא נם עמוק בפנים אני יכול להתרווח ולהיות עדין... אבל כל הקטע כאן שאפחד לא ממש רוצה עדין ...חחח ... כל עידן הנערות הכאבתי לאנשים שהתנפצו עליי וגזרתי אותם לגזירים ופוררתי אותם לשבבים והייתי חוזר עם אגרופים זבי דם הביתה ...עם עור מקולף ...והייתי מכניע אותם בחניקות ומכניע אותם בבריחים ...ומטיל עליהם מורא ופחד ומטיל אותם על האספלט ומטיח אותם על קירות ...והנה כאן האלקטרודות שולטות ... הכאב הוא תשוקה...ככה מרגישים בחיים ... וגם כשהייתי בהתפוצציות האלימות האלה ריחמתי וחמלתי על יריביי ולא הטלתי בהם מום ,למרות שזה היה ביכולתי ...הייתי חס עליהם ... אפפעם בעצם לא ממש נהנתי מזה...אבל תמיד הייתי טוב בזה...וזה היה מחייב ...אין להתנכר למעלותיך במיוחד שהן יכולות לשרת את טובת הכלל. אז זאת הייתה מעין שליחות . הייתי סוג של מלאך חבלה .הקוצר הקודר. וואללה תאמינו או לא הייתה תקופה שהייתי הולך ברחוב ואנשים היו מפנים את הדרך .חרא ,אפילו עוברים מדרכה .ושלא יהיה לא מובן כאן משהו...זה לא שלא נחלתי מפלות וספגתי תבוסות. אני זוכר לא מעט פעמים שגם לעסתי עפר בדרך הביתה מבין שפתיים שותתות דם ...אבל אפפעם לא נתתי לזה לעצור בעדי. כי כאב בעולם האלימות הוא רק הסחה. הוא לא מטרה אמתית ...כמו שהוא כן כאן . ודומיננטיות בעולם שבו גדלתי על מצע הזבל של השכונה באה רק כדי שלא ידרכו עליך . שיזהרו. כי מי שמנסה לשחק דינו להתרסק.אחרת כל עובר אורח וארחי פרחי פתאום יכול להרשות לעצמו להוריד איזו כאפה אקראית בלי כל חשש לתגמול קטלני . אז לקחתי את זה צעד קדימה אז . וקניתי הכשרה.כי למה להמציא את הגלגל שוב ושוב כשאפשר פשוט ללמוד איך להשתמש בו ...הרי מישהו כבר הקדים אותי ולמד כאן דבר או שניים .טוב אז רק שתדעו שזה הכל מדעי .כל תנועה...כל אבחה .הכל מדויק ומוגדר ומובנה .לא סתם קוראים לזה אומנות .וזה קטלני . ב 8 שנים למדתי על גרימת כאב וחבלות ועצירה והכנעות וחמיקות וריתוקים והטלות ושבירות וריסוקים ומעיכות וכתישות ופיצוצים הרבה מאוד . מאוד ! וכל הזמן זה הושחז ולוטש בקרבות רחוב. להגיד שאני גאה בזה ? לא. הייתי התוצר המוגמר של הדור שנשר ולא אותר ...או שלא חיפשו אחרינו בכלל ...הדור שממנו דור האוחזים במושב ניפטר ...הם פטרו אותנו בניע ראש קל וחזרו לעיסוקיהם . זוממים איך לנפח את כיסם ולרפד את כיסאותיהם...וההזנחה הזאת הביאה אותי . שריף מוכתר שמשוח בדם. בכרך האלים .איפה שאין חוק ואין סדר .ארצו השכוחה של אפחד ושל הפחד. כי אפחד לא באמת מגיע לאיפה שהמיץ של הזבל תוסס. לכולם הסירחון מטריד את הנחיריים . וככה הייתי ...תבנית נוף ילדותי .הגלדיאטור של המעוז האחרון . ראלף של בעל זבוב . וכן , יצא לי יותר מפעם אחת לברוח . ואפילו יותר מזה . יצא לי פעם אחת לקבל סטירה ולהרכין את הראש ... כמה שיקולים רצים לך בתודעה כשבאה סטירה שכזאת . כשבא למולך שליט . ומוכיח עליך דומיננטיות . הייתי אוכל אותו וגורס אותו ובולס אותו אז בו במקום . אבל ידעתי שזה ייגמר בשפיכות דמים . באיזו נקמה שפלה בקרן רחוב עם צבא של פחדנים וסכין שנעוץ בריאות . אז גם למדתי לבלוע את הגאווה שלי , ותאמינו לי שזאת גלולה מרה .זין עליו . זין גם על מי שהייתי . כיתתי חרבותיי לאתים . והחיים היו ג'ונגל . ואני מפלס את דרכי בינות לסבך ומדי פעם איזו בעיטה מטיסה אותי למקום אחר . ולפעמים אני סתם משתהה להשתאות ועוצר . טוב אומנם זה גודש אותי ופתאום יש כזאת "מין" תחושה שאני חייב לפרוק את זה. אבל היות והזיכרונות מציפים אותי כאן באקראיות . ניראה לי שכדאי שאעשה סוג של סדר בדברים . אז השיטה הכרונולוגית לא בדיוק מתאימה לי לאופי.אני אחשוב על משהו . וואלק ניראה לי כאילו דפקתי כאן אמירה אקספרסיוניסטית ומעורבבת היטב בסגנון חופשי ובלתי מחייב. לפחות זה בא לי צלול ומהלב.
to be continued
לפני 13 שנים. 3 בפברואר 2011 בשעה 3:21
