אז הפוסט הקודם קצת ניראה לי פתאום כמו משהו שמקיאים . מונובלוק כמעט אחיד של איזו ערבוביה מעורפלת ובלתי נהירה . גבב חסר פשר שמסתחרר סביב זנבו הוא ומבלי לתפוס את הכיוון המיוחל של לעקוב אחר הפואנטה החמקמקה הזאת לה כיוונתי . נידמה כי הוא פשוט התמוסס לו באחת ,עת התרוקן לו המצבר האנרגטי אשר הניעו בכלל לכלל פעולה וממנו הוא ניזון ומשאביו מוצו עד תום . נשר לו הזלזל ונדם אולם תודעתו מייחלת לרוח גבית שתשוב ותיפח בכנפיו .והרי אין כמו על הרוח לרכב ! אז הנה זורם לו דרכי עוד משב ...
בנוסף גם קיבלתי הערות ביקורת על הצורה . טוב . סייגתי מלכתחילה את כישוריי וניסיוני בתחום הבלוגייה וזאת הייתה מעין בקשת מחילה מקדימה על הקשיים שממתינים לצועדים כאן בסך . אבל אני לוקח לתשומת ליבי . לא עוד ... אלא אם כן זה יהיה ממש בלתי נמנע . וחלוקה לפסקאות . כמובן .
תודה למפרגנים .
אז ללא הקדמות נוספות , פניי מועדות אל עיקרי הדברים :
היקיצה
בתוככי כל אנדרלמוסיה מסתתר לו סדר קטן . וככה אנו אוהבים אותו . העוגן הנעוץ שסביבו אנו משייטים . זה סוג של חשש מהתלישות . הביטחון שנסוך בנו כשאנו ספונים בין כתליו של הבית הקטן הזה שאנחנו סוחבים על הגב עמנו לכל מקום .המטען הזה שהועמס על כתפינו מבחירה או שלא ומשמש גם כשריון וגם כמלונה וגם כחוצץ . בוהים אל מחוצה לו בתוהו ובוהו שרוחש שם מסביב . מפחדים להיבלע במלתעותיו הפעורות ולהיגרס בהן עד דק ועדיין כמהים להשתלח אליו החוצה ולהתערבל בין פרודותיו המרקדות את מחול השינוי והחיו?ת . אלה הכיסופים אל האינטראקציה ששולחים בנו את מידקרותיהם . זהו הרעב שדוחק בנו החוצה , אל מחוץ לקיפאון . הרעב לחיים .
אז הפרודות המרקדות תמיד מתחילות מהסביבה הקרובה .זה כי הן מחפשות את רגעי השקט היחסיים באנדרלמוסיה המשתוללת שבהם זה בטוח לצאת החוצה ועדיף שזה יהיה גם קרוב , רק למקרה שהסערה תתנחשל עליהם בחטף . אז הן נצמדות שם אחת לשכנתה . תומכות האחת ברעותה . מגבות .סועדות . יוצרות להן את שרשרת המולקולות הזאת . טוות את הרשת המסתעפת . רוקמות את מירקם חברתן כפסיפס מרהיב של קישורים ההולכים ומסתבכים .עמלות על עיבויים של הקשרים האלה וכולן סמוכות על הביטחון היחסי הזה של הסדר הקטן הזה אשר מצליח ללכד את קישוריהן בתצורת אמונה כמעט עיוורת . מזל שיש אותו שם, מוכן ומזומן , לקלוט אותן ולהכילן . מפחיד שעבותות קישורן כה דקות . מתיחה קלה של צחוק הגורל והנה והמיתר הזה פוקע .
פעם , ממש מזמן , כשהייתי קטן , אולי בן 6 וזה היה בשלהי עידן הקרח , הלכנו אני ואחי הגדול לברכה . הוא היה לי מושא להערצה אחי . גיבור וחזק וצודק . דואג לי . אחראי עליי. אמא הפקידה את בטחוני בידיו . הוא לימד אותי לצלול בין שאר הדברים . והיינו מתחרים בתחרות אינסופית ומשתנה תדיר שאף פעם לא ממש הבנתי את כלליה . תמיד הייתי מפסיד לו . בכל דבר . אבל הוא היה מדרבן אותי . מושך אותי . אוהב אותי . חוץ מהכיפכופים הרגילים של כל אח גדול ניראה לי . בכל אופן , באותו היום , הברכה הייתה גדושה ועמוסה . מתגודדות בה חבורות בקבוצות קטנות ופעלתניות . השתוללנו ושיחקנו שם במים . אני ואחי . נעים וזורמים ביינות לדגיגי האנוש הקטנים שהשתובבו במים כמונו .
באיזשהו שלב יצאתי החוצה מהמים ואחי נישאר שם בפנים . הלכתי לנשנש איזה סנדוויץ' ולהתייבש לי שם על שפת הברכה .לפתע אפפה אותי תחושה מוזרה . משהו היה לי חסר , משהו נעלם . בעודי נוגס בכריך שלי החילותי לתור אחריו . ולא מצאתי לו סימן . איזה פחד התגנב אל ליבי . סרקתי את המקום שלפני רגע הייתי בטוח שבו הוא נמצא . אך הוא נעלם משם .היו שם שני ילדים יותר גדולים מאיתנו . הסתכלתי עליהם וחשד החל לסדוק את דרכו אליי . שחררתי מעליי את המגבת והכריך וצמצמתי טווח אל שפת הברכה . לשפר את העמדה .תהיתי לעצמי אם יש מצב שהוא הלך להשתין או שהוא מתחבא לי . את הקטע הבא אני זוכר ממש בברור משום מה , כאילו קצר על פני תהומות הזמן מתיז אותי לשם רק שזה משתקף לי בזיכרון מתוך איזו כפילות משונה של מעוף הציפור ופרספקטיבה פנימית :
הם התאמצו שם . מחזיקים ידיים כמו בריקוד .אוחזים זה בזה באמותיהם .אבל זה לא היה סתם משחק למרות שפרצופיהם עטו חיוך מלגלג והם צחקקו אחד לשני .רגליהם התנועעו ודחפו .מים נטפו משיערם . אבל זה לא היה ריקוד . ומשהו מעורפל התנועע תחתיהם. הם עזרו האחד לשני לשמור על שיווי משקל במים העמוקים יותר .מתאזנים על איזו בריקאדה מתנגדת .הודפים את ניסיונותיה להיחלץ במרץ אכזרי .דוחקים אותה ברגליהם למטה .
הם ממש התאמצו כי הוא ממש השתולל שם. על הקרקעית . משווע לחיים . מתחתם .
משהו חבט לי באסימון של הפחד והפיל אותו משחרר על הדרך את החלק התקוע שמנע מהתובנה שלי להחליק על המסילה ולהאמין שזה אכן מה שקורה . ניראה לי שזה היה פחד . הפחד של החלקיק מהתוהו ובוהו הדורסני . מהאנדרלמוסיה שהחליטה לגזור את הקישור הזה שעליו הוא עמל לשמור , בדחיקתה את אחי אל קרקעית הבריכה . פחד זה החבר הכי טוב שלי מסתבר .לקח לי זמן להבין את זה . שנים . הוא כמו כלב שמירה שחור וערני וכשהוא נובח אז אני שם לב . אבל אז, הכול ניראה לי שהיה , הרבה יותר ראשוני , בסיסי , טהור וגס . וזה התלקח בי כמו אינסטינקט מובנה .
הוודאות באה עליי כשיטפון של סכר שנפרץ . מעוררת בעוצמתה איזה מנגנון ניסתר שטבוע בי . גורמת לזמן האובייקטיבי להימתח סביבי , גמיש ומתארך . תפישת המציאות שלי התחדדה ,התעצמה והתבהרה כנגד ההאטה המשונה של ההתרחשויות , פוערת מרחבים מקבילים כדי להכיל את תודעתי המשתלחת בעודה בונה לי בדמיון סידרת הסתעפויות לייתכנות של תוצאות מעשיי ברגעים הבאים . זה היה מרחב מחשבה שהיה חתום בפני עד אז. היום אני קורא לו : אי-מקום של זמנאמת . כמו לראות את תמונת המציאות מבעד לזכוכית מגדלת , כאשר כל הפרטים הקטנים מקבלים תנופה ומשליכים את עצמם אל תודעתי . מוזנקים להשתכלל באותה משוואה אשר תוצאתה הסופית תניב ממני סידרת פעולות .
היה שם אפילו רגע אחד קצר . ממש חלקיק השנייה .שבו הזמן ממש עמד מלכת . היום אני מבין שזה תמיד הרגע שמבדיל בין פעולה לחוסר פעולה .בין כישלון להצלחה . בין להישאר תקוע במקום לבין לכבוש את הפסגה . הנצח של הספק . וזה חרא של זמן להיתקע בו .
אחרי שהרצתי במשך כל אותו הזמן המואט מספר גדול של וריאנטים וניתחתי את תוצאותיהם . כולל בחינה דמיונית של קריאה לעזרה למבוגר האחראי . הבנתי מה עליי לעשות .בחירתי הזרימה צפנים אלקטרומגנטיים במורד סיבי עצביי . התמקדתי והפכתי לחץ שלוח . התפוצצתי באבחה חדה לכדי תנועה כאותו איל ניגוח . זינקתי בקפיצת ראש לעברם .לא היה כבר היגיון . הייתי כולי זעם . מבעבע חמה צרופה .התנגשתי באחד מהם עם ראשי בבטנו . ידיהם ניתקו . צללתי לגרוף את אחי .אספתי אותו למעלה . מערסל אותו בקושי . הוא השתעל על המים . יריתי מבטים רושפים לעבר השניים . הם בהו בי בהתחלה בחוסר אמון .כזה ילד קטן . ואז אחי התאושש קצת . ושנינו נצמדנו . מגוננים זה על זה. מקרינים מסוכנות . הם התקפלו והלכו . אני רק ראיתי אותם דרך רקע של אדום בעיניים .ואח שלי חיבק אותי מאחור .
זאת הייתה הפעם הראשונה שנקטתי עמדה .פעם ראשונה שנלחמתי כנגד הנסיבות . הפעם שבה ביתקתי את בתוליי התמימות במערבולת מתפרצת של אלימות והנמר שבי התעורר .
שנים אחרי זה רק חיפשתי את הדרך להרדים אותו שוב . או לפחות להצליח לסגור עליו את הכלוב .
בפוסט הבא על הכאב האמיתי הראשון ניראה לי ...
לפני 13 שנים. 7 בפברואר 2011 בשעה 2:37
