להאיץ את החלקיק...

על הכאב (על )

אז נדמה לכם שאתם מבינים כאב . אולי זה באמת נכון . אני מניח שיש בזה משהו . הרי כאשר חוקרים איזה נושא או תחום מסוים מפתחים בו ידע ומיומנות . והרי אתם שורצים כאן , במעוז הכאב . חיים את הסצנה . בוחנים אותה על עצמכם . על זולתכם .

גמני חשבתי שהבנתי משהו בכאב . במסגרת ההכשרה האזוטרית שלי זה היה ממש בלתי נמנע .להביא את סף הכאב אל גבולות חוסר נשיאתו . בנעילה על מישהו .בהשלמתה של האחיזה . במתיחת הלפיתה תוך הפעלת לחץ כנגד הגידים והמפרק . לאיים בניפוצו או פריקתו באפשרות של הגברת לחץ מתונה . כשזה כבר אצלך ביד , אין צורך יותר למהר . לא ניתן כבר לעצור בעד זה . אך כדי לפתח את המיומנות הזאת צריך להתאמן .תרגול סיזיפי שחוזר על עצמו ומטרתו להקנות את המיומנות להיכנס למצב בתנועה מחליקה וזורמת . בטבעיות . להפוך את זה לאינסטינקט מוקנה . פעולה חצי אוטומטית שלא מבזבזת על עצמה זמן מחשבה . צריך להתאמן , אז גם מתאמנים עליך . הרי עליך להכיר את כל האספקטים של הטכניקה כדי שהיא באמת תעמוד לרשותך . מצייתת לפקודתך .מוכנה ומזומנה להיות מוזנקת לעובדך . וכשמתאמנים עליך אז מקמטים אותך ומותחים אותך ונועלים .זה ריקוד אכזרי על הקצה , אך מחויב המציאות .משחקים על הגבול . ולכאב שם תכלית כפולה . שיעור ואזהרה .
אבל אני חייב לציין שוב , זה אף פעם לא היה כאב למען הכאב עצמו . זה תמיד הכאב ככלי . מתקן . מכשיר שמטרתו להכשיר .

אני משוכנע שחלק ניכר כאן מחובבי הכאב מבינים היטב את הקטע השימושי הזה של כאב כמכשיר .ברק חשמלי שמזהיר ומעיד , בצורה שאינה משתמעת לשני פנים :
אני כואב משמע אני קיים !

ותאמינו לי כשאני מספר על כאב .חוויתי אותו . חד . חוויתי אותו מטמטם . חוויתי כאב מערפל מחשבה ואת עינויי הלב .מכאב שיניים ועד כאב אוזניים . מאגרופים לפנים בידיים חשופות ועד לבעיטות משביתות באשכים .
לא יודע כמה פיצוצים בביצים אתם ספגתם .אבל אני אכלתי מאות . חלקם בטעות . חלקם בקרבות אימון . חלקם בקרבות זירה . רובם בהדגמות ותרגולים . אפילו איזה פעמיים בקרב רחוב . אם יש לי הצעה טובה לחלוק היא לנסות להימנע מלחטוף שם בקרב רחוב . העתודות שעליך למצות בכדי לחמוק מהפסד בעקבות כזה מחדל פשוט שולחות אותך כעונש לפינה אפלה . הסבל המידי הזה ששואב אותך לכדי התכנסות והשתבללות יכול לשבש לך לחלוטין את כל תכנית הקרב . לגרום לך לצאת משליטה .לאבד איזון .שזה אגב הדבר האחרון שאתה מבקש לעצמך בכזאת סיטואציה . לאבד את שיווי המשקל המנטלי .להשתלח ללא כל בקרה של מחשבה . להתבזבז לריק . הן צריך להיות קר רוח לגמרי בעיצומה של מלחמה .לא לאבד עשתונות .
ואגב רק שתדעו שכאב של מכה בביצים מחוויר לעומת חבטה בזין . זה כאב שלא משחרר אותך שבוע . לא כמו הקטנה של הביצים שאתה שוכח כעבור זמן קצר .
ויש את אותן המהלומות הקטנות שמתוכננות לגדוש אותך ברצפי סבל פועמים עד לכדי סנוור תודעתך והסחת דעתך מן העיקר . מגוון כל כך רחב של אופציות להשגת יתרונות זעומים אשר מצטברים לכדי ניצחון סוחף . לכל פרט קטן יש משמעות . ולבן אדם יש הרבה נקודות תורפה .

על כל פנים , היה נידמה לי שידעתי אותו . את הכאב . טוב לא היה לי שבר אבל פרקתי אברים ונקעו בי נקעים ונצרבתי בכוויות וקוצים וכורכר ניזונו בבשרי . עור מקולף . אפילו חומצה פעם עיכלה בי קצת .ככה שנידמה היה לי שכיסיתי את המרחב הסטנדרטי של ייסורי הבשר וסביבותיו .

ואז באה לי החוויה המתקנת .

עכשיו אני חייב לבצע כאן איזו הפסקה מתודית.

קיימים שני סוגי תיעוד של חוויה .

הראשון הנו בחינת הדברים תוך כדי חווית החוויה עצמה , כאשר המתעד מתרכז באפיונה תוך העמדתו העצמית אל מחוץ לעין הסערה . המתעד כאילו מוציא את עצמו אל מחוץ לגופו . מנתק את עצמו מרגשותיו . בוחן את קורותיו ממבט על ומשקיף על המציאות מביטחון מגדל השן המבודד של הניכור .מציין לעצמו את רשמיו בעמדת הריחוק תוך כדי ההתרחשויות .
הסוג השני של המתעד הוא זה שלא התכוון כלל לתעד . הוא לכוד במעמקי הסיטואציה . חי אותה . נושם אותה .נספג בתוכה כליל . פעולת התיעוד מתבצעת בדיעבד .הוא יונק אותה מתוך זיכרונו . שולף את התיעוד בהעלותו באוב את זיכרונותיו . כמכשף המזמן לחש .
החיסרון העיקרי של הגישה הראשונה טמון בעמימות התחושות הנחוות שהרי הן נצפות כמבעד מסך . הצופה המדווח הוא הוא המתעד . ועל כן בהיותו משרת שני תפקידים שונים בעת ובעונה אחת ,החווה והמתעד ,חזקה עליו שחדות תחושותיו וחדות אבחנתו תכהנה .
החיסרון של הגישה השנייה נעוץ במאפיין הבסיסי של הזיכרון עצמו . החורים השחורים . אבק הזמן שמכסה את המוצגים . וכמובן עצם העובדה שבחווייתו של המתעד את מערבולת האירועים , אין המתעד הפוטנציאלי עסוק כלל בניסיון לזכור אותם .זה הרי בזבוז זמן ומשאבים המסיח את הדעת מהתמקדותה בדרך הפעולה הנדרשת ממנה כדי למקסם תוצאות ולמזער נזקים .

ניראה לי שאני שייך לסוג המתעדים בדיעבד . אני לא בטוח בכלל שזה עניין של בחירה . ככה אני . אולי כי אני כל כך טוטאלי . ומיידי .

את כל זאת הקדמתי רק כדי שתבינו כמה מסכים שכיסו את החוויה המתקנת שלי היו צריכים להיות מוסרים בפני , רק בכדי שאוכל ללכוד את הרגע הספציפי ההוא . וגם זה ,כשאני שופך את זה כאן על הפוסט , עוד מעובד בצמצומי זיכרון נוספים . כי בכל זאת כבר חלפו כמה שנים מאז .

החוויה המתקנת הכתה בי בחטף בעודי משוטט בשדות המושב .
זאת הייתה תקופה מאוד מבלבלת מבחינתי . הייתי יוצא לשם לשעות . הולך ומדבר . אל עצמי . אל אלוהים .
הבן השני שלי עמד להיוולד .כולי הייתי במערבולת רגשות .דמיונות ופחדים היו מלהטטים את עצמם בנפשי . אתם מבינים , הבן שקדם לו , עבר סיבוך כתוצאה מברית המילה .היינו צריכים לתקן בניתוח .הרדמה כללית . שבועיים של ייסורים . של השגחה וטיפול במשחות והפרדת ההידבקות של הרקמות . ואני שהתחלתי לחשוב ולקרוא על כל התחום הזה נחשפתי לסטטיסטיקות מפחידות על תקלות שכאלה . חשבתם פעם על הקטע הזה ברצינות ? ההקרבה הזאת ? בטח הרבה כאן מרימים גבה ולא ממש מתרגשים מזה . כולה ברית . כולה מקצצים שם קצת . הרי רובנו עברנו את זה . מה כבר יכול להיות ?! אבל אני צללתי עם זה פנימה . כולי בהתחבטויות . לעשות או לא לעשות . כולי בפחדים מלעבור את הסרט הזה שוב . החוסר וודאות הזה שמנקר בך וכולך חסר אונים . והוא . הקטנצ'יק הזה . שאין לו בכלל מלה . והוא לא יכול לרשום בפרופיל שלו בגבולות : בלי נזקים בלתי הפיכים . ואין לו מילת ביטחון . אני . אני הביטחון שלו . ואני זה שהולך לשים אותו שם . על המזבח .
אז הייתי משוטט שם . בשדות . לבדי . הייתי מדבר אל הבריאה . מפציר ביקום . אף פעם קודם לכן לא ביקשתי והתחננתי ככה , ממוקד כל כך . השלתי מעל עצמי את עכבות ההיגיון .מחיתי את הספקנות מעמי . התרכזתי . התפללתי .משוטט ותלוש כמו נוצה קלילה .
ואז באה לי ההקדמה . בקול דממה דקה .
אני תמיד קשוב לקול הדממה הדקה . היא סימן שמעיד לי על איזה שער שניפתח . כאילו הגעתי לצומת בגורל . כאילו אלה שכתבו לי אותו עוצרים את נשימתם וממתינים לראות מה אעשה . במה אבחר . אז תמיד כשהיא באה , הדממה הדקה , אני עוזב הכול ומתרכז . מנסה לצבור כך את מרב היתרונות הפוטנציאליים שיכולים לעמוד לרשותי . זה קצת כמו צעקת ה" היכון " שלפני תחילת המרוץ .רק שבשקט .
אז היא סופחת אותי אליה . כמו הד שאופף אותי ומפוקק את אוזניי . תמיד מסגירה את הרמז המקדים למשהו מוזר נוסף שעומד לקרות לי . משהו בסגנון של משימה סודית שעומדת להיות מוטלת עליי .
על כל פנים , נטמעתי בקול הדממה הדקה ונדרכתי .חוט מחשבותיי התנתק מהזריקה הפתאומית שהשליכה אותי .משבירת הכיוון הזאת של בין לצלול ולהסתחרר לבין להתרוקן ולהתכונן . פתיל המחשבות המקוצץ הזה הותיר בי קצוות חשופים של תודעה משתלחת בתוך ריק עיבודי .
ואז זה התפרץ .
כמו ברק לבן של אור מסמא .חותך אותי .שורף אותי . בולע אותי כמו גל צמיגי של מגמה לוהטת .מזנק בי לאורך גופי ממולקולה למולקולה . מפצח בתאיי את ההתנגדות .מקצר את מעגליי בזרם שוצף שחורך את פרודותיי לכדי פחם . מאבן אותי ודוחס אותי . מועך את הרפיסות ממני והלאה לכדי גוש מצומצם ומכווץ ודחוס של כאב טהור ויוקד .
הכול מסביב כבה כבהבזק מרצד , מותיר בי רק רישום דהוי של מתאר החלל והמרחב . של השדות והגבעות . רצף מתפורר של מציאות זניחה שכל תפארתה התאיידה לנוכח עוצמת הייסורים שחוויתי .
כאב על חושי טיגן אותי מבפנים .מקצץ אותי כגרזן . מתיז ממני שבבים . מרסק אותי לכפיסים .
אך למזלי זה היה דהוי . ידעתי את זה איכשהו . כמו להסתכל בליקוי חמה דרך משקף מיוחד . להיות ממוסך מהאור היוקד הזה והמסנוור . כאילו שכבת לכלוך עבה הצטברה על החלון דרכו השתקף אל מולי נד הייסורים שגדש את העולם ,מונעת כך ממנו להבליח בי במלוא עצמתו .
עכשיו אני קופץ רגע חזרה אחורה . לקטע על תיעוד החוויות .
אתם מבינים , זה לא שבאמת חוויתי פתאום כאב כזה שהתפרץ משום מקום . זה לא שלפתע נפערו שערי שמיים והוכיתי בברק .
מה שניראה לי כעת בדיעבד , זה שהמיקוד הזה שאליו הגעתי , שחרר בי זיכרון לכוד . עקר אותו בפעולה כירורגית מתהום נשיית ההדחקה שלי והציף אותו .
אז קול הדממה הדקה בישר את נפילתו של חלק חסר למקומו בתצרף . מקפיא אותי תקוע כדי לנסות ולקלוט .והנה אני מוצא את עצמי אל מול כל הגודש הזה . שעומד מעליי . מגמד אותי לכדי זערוריות . והנה אני שואב אותו ויונק אותו .והזיכרון הזה כל כך גדול ועצום עד כי מסתבר ככביר מכדי להכיל .ואני ניצב שם ומשתאה על עצמתו .רואה אותו כיצד הוא מקיף את כל החלל שנפער מסביבי .מקטין אותי . מצמצם אותי . מוחק אותי עד כי תכף לא יוותר ממני עוד כלום מלבד גוש מתפתל של עינוי .

זה בער כך דקות ארוכות . שורף בי כל חלקה טובה. נצמדתי בכל שארית מודעותי לידיעה כי זה כאב לא אמתי . כי זהו רק זיכרון של כאב . רק צל של איזה כאב שפעם חוויתי .
הכאב המלובן של ברית המילה שלי .

לקח לי זמן בסוף להתאושש . אחרי שהצונמי הזה דעך .
בסוף הקטן שלי עדיין ערל . החלטנו להשאיר את הבחירה בידיו .כשיגדל . תהיה לו ההזדמנות להמציא לעצמו אולי גם מילת ביטחון . ( שמתם לב לכפל המשמעות ?)

ואני ?
טוב יש רגעים שאני ניזכר בכאב ההוא . רק שהתווספו לו כל כך הרבה מסכים מאז . הוא כבר לא חי לי בפנים כל כך . כאילו שהוא השתחרר וריחף ממני לדרכו . כמו לווייתן שחזר לאוקיינוס .
ויש לי את הרגעים המחרידים קצת יותר . שבהם אני תוהה אם יום אחד , באם אהיה מספיק ממוקד , אזכה להיזכר בכאב האמתי שבטח חשתי כשאלוהים קילף את נשמתי מעמו וחתם אותה כאן בבשר . בינתיים ,למזלי כנראה , מנגנון הקבורה האוטומטי של הדחקת הזיכרונות שלי עדיין לא כשל לכדי כך . אולי באמת יש דברים שכדאי לשכוח ולהניחם ככה .ככלי שאין חפץ .
אך אבוי . הסקרנות האווילית הזאת . שלא נותנת מנוח .

בפעם הבאה אולי ארחיב קצת על קול הדממה הדקה .