להאיץ את החלקיק...

על המשחק

אני שחקן . לא כמו שאתם חושבים ישר , שקרן . לא כמו אלה שעונדים את המסכה . מוכרים איזו דמות .מכורים לה בעצמם . אני שחקן נשמה . איש התצרף . תנו לי פלונטר ואני חייב לפתור אותו . תנו לי חידה ואני חייב למצוא לה תשובה . חייב . זה בכלל לא נתון לבחירה .חייב לפצח את זה . הבעיה היא שאני לא בדיוק אלוף בזה . זה לא ממש הסגנון משחק שלי . הבעיה עם חידות בדרך כלל , היא שיש להן פיתרון אחד . אני שונא חידות כאלה . שאתה צריך להיכנס לראש של זה שחד אותן .זה פחות מדי יצירתי לטעמי . אני לא משחזר . אני יוצר . זוהי לטעמי מהותו של שחקן . להיות אומן . לפרוץ דרכים חדשות . לחקור מחוזות עלומים . לא לצעוד בשביל כמו מובל באף . זה ההבדל שבין חשיבה חד ממדית לחשיבה רב ממדית . כאשר יש דרכים רבות להגיע אל הפיתרון . ובכלל הפיתרון עצמו אין לו צורה ברורה ומוחשית . הוא אבסטרקטי . פולימורפי . יכול ללבוש כל צורה ודמות . ככה אני אוהב את המשחק שלי . מלא באופציות . שוקק הסתעפויות . מרובה וריאנטים . עמוס בצמתים . מכמס מישורים . מכיל רבדים . עמוק . מגוון . ככה אני אוהב להיות שחקן !

שחקן צריך את החופש המקסימאלי במסגרת הכללים . ואני לא אוהב חלל מצומצם . זה אולי סוג של קלסטרופוביה . תנו לי לשעוט במרחבים הפתוחים . תנו לי לראות רק אופק סביבי . זה לא שאני ירא מלצעוד במבוך . פתרתי כבר כמה כאלה . אני פשוט לא אוהב את הצפיפות הזאת . מבוך אני אעדיף תמיד לפתור מלמעלה . מהיטל על . אני יודע שכל הקטע במבוך הוא להיות בפנים . לכוד בו . אבל יש הבדל בין המסע שבמבוך לפיתרון שלו . אם זה הפיתרון שנידרש , אז רק מלמעלה . און טופ אוף איט ! את הסרטים של להיות בו בפנים אני חווה כאחד האדם .
אז לא מבוך וגם לא חידות וגם לא תשבצים . אני יודע שציינתי קודם שאני איש התצרף . לא התכוונתי לפשט . תצרף , צירוף , קומבינציה . כאילו ורמזתי שאני קומבינמן . לא . אני שחקן ! הכי ישיר שיש . כשאני בא זה לפנים ! כן , אני יודע להשתמש בהונאה . אני בקיא בדרכי ההטעיה . שליט של ממלכת התרמית . אבל זה רק כי בתחבולות תעשה לך מלחמה . ולמרות כל זאת המשחק שלי פתוח . הכול שם ברור . אין שקר . המהתלות מסתתרות בדקויות . אני מכבד את היריבים שמבחינים בפחים שאני טומן . אני מתרגש מאלה שקולטים את המלכודות שלי . מקבל בראש בהכנעה מאלה שטובים ממני . תמיד יש מישהו יותר טוב . זה גם עניין של יום . יצא לי לגבור על טובים ממני . להתעלות . אני לא סגור בדיוק על איך . לכאורה זה מצטייר בלתי אפשרי . זה היופי שבעניין . לפעמים זה פשוט מנטאלי . כאילו והמשחק מציית לצו עליון . כאילו וההתרחשות מנותקת מתפישת המציאות הטריוויאלית . כנגד כל הסיכויים . כשאני מצליח לשלוף כזאת דקירה ולהכריע אני מרגיש מזוקק . טהור . מחובר לאיזה מקום ניסתר .הערוץ הסודי . שואב מזרם התודעה וניזון בו . שוחה בו ומשתעשע . אני מכור לחיבור . הוא מביא בי את הרוגע . כמו מנת סם לנרקומן בדודא . כמו לגימת מים חיים למהלך בישימון.

המשחק הזה הוא לא צחוק . לא משהו שניתן להתייחס אליו בקלות הדעת . אין לזלזל בו . על חטא הגאווה התשלום הוא מיידי כאן . וההפסד צורב .ישר דוחק בי להביא את השחזור . לחפש את השגיאות .להפיק את הלקחים .
כשאבא שלי לימד אותי אותו הוא טען שזה משחק של שגיאות .זה שיידע לתפוס את הטעות של היריב המשחק בידיו. אז אני תמיד מחפש את הטעויות של עצמי . מריץ את ההסתעפויות . משתפר להמשך .כי זה אף פעם לא ניגמר . לא באמת . אלו הן רק הפוגות קצרות שבין המופעים . ויש סגנונות שמתאימים למצב רוח . אם בנשנוש מהיר ועצבני אני חפץ , אזי יכול להסתחרר במשחקי בזק . אם בא לי תהליך , אז מתפנה לארוכי הטווח שרצים לי ברקע . מחכים למהלך . אלה יכולים להמשך חודשים . השבח לאל על האינטרנט . קיצר לי את המרחק למשחק . פעם זה היה רק בזמן אמת . מול מישהו . היום זה זמין לי בכל רגע נתון . כמו פורנו . נכון לשרת לי את הסיפוק המיידי . מי אמר שיש רק חרא בעולם האינסטנט ?
אבל מה שנכון , נכון ... אין על המימוש האמיתי . על לרכב על זה באמת . הפוטנציאל שם להרקיע שחקים הוא אדיר . אז תיכף אתן כאן את ההקדמה למעשה שהיה ולמשחק ששוחק . ה-משחק !

( נשימה עמוקה . מסדר לעצמי את הדברים בראש )

הכול ניראה לי שתמיד מתחיל מאיפה שאתה מתחיל ( סלחו לי על ההשלכה שאני מחיל כאן גם עליכם , תתייחסו לזה כאל סוג של מטאפורה בטובכם ) . מה שאתה רואה הופך להיות מה שאתה . אם נניח הייתי גדל להורים מוזיקאים , אני מניח שהייתי גדל להיות מוסיקאי ( אפשר לתת כאן אלפי דוגמאות . גם כאלה שיסתרו לגמרי את ההנחה הזאת . זה סך הכול ניתוח עצמי בגוף ראשון רבים . כנסו לנעלי , הביטו דרך עיניי ) . מר גורל הציב אותי כאן בנקודת הפתיחה עלי אדמות במחיצתו של גיבור . גיבור ניסתר . לא גיבור על . מישהו אמיתי . מישהו אנושי . הוא היה חד וחריף ואימתני ומיומן . הוא הוריד אנשים . אני זוכר שהיה מספר לי על עיניים ננעצות בפנים צפות שהיו מבליחות אל מולו בלילות . הוא סיפר לי על זה רק כשכבר גדלתי קצת . אבל אז , בעידן התום של ילדותי , הוא פשוט היה גיבור .
והוא היה ניפגש עם חבר טוב שלו מהעבודה . כל סוף שבוע . על בסיס די קבוע . שולפים את לוח האשקוקי . פותחים שולחן . קפה שחור . סיגריות .אני הייתי מספיק נמוך בכדי לעמוד זקוף מתחת לשולחן . הייתי משחק לידם רק כדי להיות קרוב כדי להסתכל . היה להם טכס קבוע . אחד מהם היה באיזה שלב אחרי קצת דיבורי סרק מתופף כאילו באקראיות על הלוח . השני היה מחייך . מחליק את הלוח אל בינם . המתופף היה פותח את הלוח שבו היו מקרקשים כלי המלחמה . השני היה שולף שני כלים בצבעים שונים . מערבב בינם מתחת לשולחן . מבליע אותם כל אחד באגרוף ומניח על פני השולחן . תמיד חלף שם רגע ארוך של שתיקה רועמת ומבטים חודרים בעת שכל אחד ניסה לנחש איזה כלי נמצא איפה . הם הכירו כל כך טוב האחד את השני עד שאפילו להגרלה הזאת היו משמעויות נסתרות . לבסוף טפיחה על אגרוף . צבע הכלי נחשף . הצבאות חולקו .בפנים חתומות הם היו מסדרים את הכלים לאחר מכן על הלוח . שקועים כבר באסטרטגיות . המשחק התחיל זה מכבר בעוד שאפילו המהלך הראשון עדיין לא התבצע . הלבן תמיד מתחיל . הקרבות היו מתחילים להסתחרר . הייתי רואה את הבעותיהם משתנות . לפעמים את ההיסוס . כשהיד באה לבצע משהו . את הדריכות של הצד השני . הדיבר הבלתי כתוב של נגעת נסעת שהיה אכזרי . הצריך שליטה ברצון . ביצר .רגעים שלמים שהתארכו סביב למהלך אחד ויחיד ונמשכו כאילו נצח . סידרת מהלכים מהירה של נבואה שמתגשמת בעודם חווים את התממשות האירועים . ואני שם . צופה . משקיף . מנסה להבין . לקלוט . כלום . כמו מסך הברזל שחוצץ בינינו . הם חיים את ההרפתקאה הגדולה שם ואני אפילו לא כמו צופה מן הצד . כמו עיוור . ככה הרגשתי . ורציתי לראות . כל כך השתוקקתי לראות !
כשהייתי בן שמונה באתי אליו יום אחד . זה התבשל בי תקופה . אמרתי לו : אבא , למד ! אז הוא לימד . כמו שהוא ידע ללמד . את דרך הילוכם של הכלים . את יופי ריקודם של הלוחמים . הוא הסביר לי דברים . על הרמוניה . על מעמקים . עקרונות . כללים . אסטרטגיות . טקטיקות . היינו משחקים . והוא היה מכה בי ללא רחם . שוק על ירך . ומסביר . תוך כדי . כיצד הוא בדיוק מצליח להתעלל בי שם ככה . מראה לי מה אני לא רואה . חושף אותי למה שאני מפספס . מדריך אותי . מפרק אותי שם לגורמים . מסביר לי על הגמישות המחשבתית . על לא להיתפס על קונספציות . על לדעת לשחרר . הוא בישל למעני הקרבות . חושף טורים . מנקה שורות . מערטל אלכסונים . מפנה מכשולים .מקדם אותי . ונותן לי בראש .הפסדים על גבי הפסדים . זה מה שקיבלתי . אחת המתנות הגדולות . אתה הרי לעולם לא תדע באמת את טעם הניצחון עד אשר תלמד את ההפסד . והוא לימד אותי את טעמו של זה . מלוא הפה הפסד . כבר כמעט ויכולתי להקיא אותו . אני זוכר את הניצחון הראשון . עברו כבר כמעט 30 שנה והוא עדיין חד בזיכרוני . כאילו זה קרה אתמול . הנחתתי שם DEATH FROM ABOVE . צריח לשורה האחרונה . אני זוכר את ההפתעה שעל פניו . את מבט הגאווה שהוא נעץ בי . החיוך . פריעת שיערי בידו וסטירה קטנה של חיבה .
אז מעבר למכות , הבחורות , הרוק הכבד , הטראנס , הבילויים , הלימודים , הפרנסה , המשפחה , השכטה ובעצם כל הרכבת שדים הזאת של החיים , זה מה שהיה שם תמיד . מלווה אותי . בשקט . הפינה הזאת שלי . העולם המקביל הזה . מרחב הסערה . המשחק .
היו אלפים כאלה עד כה . מול הומלסים על ג'ובה . היה אחד כזה שנתן לי 10 שיעורים . זה עלה לי 100 שקל . אבל הי , מי לא היה משלם את זה כדי לשחק עם גרויס מייסטר שמרוב שהיה גאון שכח איך קוראים לו ?! היה לי הכבוד לממן לו ארוחות . כן . אני סוג צנוע של פילנתרופ . תומך באומנים .
ובצבא , ובמילואים , וביאהו , ובפייסבוק , ובמועדון ע"ש לאסקר שהיה מקבץ של מוזרים שחבל על הזמן . ומדי פעם הייתי מבליח . שולף את המשחק . מכה קהל או שחקן חזק בתדהמה . פעם אפילו יצאתי ראש מול אלוף חצי האי קרים בדו קרב של 7 משחקים במילואים בחברון . בשלג של מטר בחוץ . באיזה בית שהשתלטנו עליו . הוא היה חובש מסופח לפלס"ר שלי שתפס שם קו . הוא לא אמר לי על התואר שלו . עד לסיום המשחק השביעי . יצאנו שלושה ניצחונות שלושה הפסדים ותיקו . בסוף הוא התוודה בפני . ואפילו פרגן להקרבה מסוימת שביצעתי ( צריח תמורת רגלי שזה באמת מצריך הצדקה רצינית ) שהיא ההקרבה היפה ביותר שהוא אי פעם ראה . וזה מאחד שהצליח לפתור תיקו של דו קרב על אליפות העולם בין קספרוב וקרפוב ולהוכיח שאחד מהם היה יכול לנצח , למרות שהוסכם בינם על תיקו .
בקיצור , אפעלפי שלא הייתה לי כל הכשרה פורמאלית , קצרתי הצלחות .
עד כאן כל זה היה בכלל הקדמה . מתבקשת . לסיפור האמיתי . כי יש לי כאן סיפור . אמיתי . מהחיים . הסיפור של המשחק . ה-משחק !

אותה תקופה גרתי בעיר הגדולה . בנווה צדק . עוד טרם התנפחות הבועה הנדל"נית לכדי מימדיה המפלצתיים הנוכחיים . שכרתי דירת חדר וחצי בבניין דירות בבעלותו המלאה של איזה עיראקי זקן ( ז"ל )בשם יחזקאל שניראה כאילו נתלש מסרט על המאפיה הסיציליאנית . בבניין היו תשעה דיירים . שמונה מאיתנו שחקנו את המשחק . זאת הייתה תקופה של סקס סמים אלכוהול והמשחק . היו ימים שלמים של ערבול של זה . כל הקומפלקס כולו למעט משפחה אחת שהתגוררה שם בחש בקטע . מבוקר עד לילה הייתה זמינות לזה . כאילו והיקום קיבץ אותנו למטרה מסוימת . יום אחד ישבתי אצל משה שהיה גברברון קשוח . זאב חוצות אמתי . ירדתי אתו אפילו על כמה טריפים במהלך התקופה ההיא . בכל מקרה , באתי לקפה ושכטה ודבר גרר דבר . פתחנו את לוח האשקוקי והצבנו כלים . משה היה שחקן ממזרי . אגרסור רציני עם סגנון משתלח ותוקפני . ירדנו על כמה ראשים כדי לערבב את הסיכויים יותר טוב .



עכשיו אני מתאר לעצמי שזה כבר מתחיל להיות מוכר למי שעוקב אחרי הבלוג שלי על החוויה הזאת של הקול דממה דקה שלי . זאת חוויה מיסטית . אין לי הסבר לה . כבר נתתי עליה כמה פירוטים ותיאורים . מאז שאני כאן כבר נשאלתי לגבי השפיות שלי . מה מצב הטירוף . איפה בדיוק עובר הקו העדין של השגעת . אז אני מנסה להפריך ולהזים את התהיות האלה לגבי . אני אישית חושב שאין אדם בלי שריטה . ללא חריטה . ללא חרטה . אין באמת טאבולה ראסה .אין משטח חלק . לכל חומר החספוס שלו וזה כולל את החומר האנושי . הרי פרודותינו מרקדות .מצחקקות במחול התוהו המתנחשל . כוחות עלומים דוחקים . תודעתנו מסתחררת . הרי זה אך טבעי שהיציבות של התנועה מתבססת ונסמכת על התכנסות האני של הבתוך כדי תזוזה . והאיזון על כן שברירי . אני סבור שאני שפוי . אולי איפשהו רחוק יותר על פעמון הגאוס של הסטיית תקן לכיוון אחד הקצוות , אבל לא הוטחתי על הפליפ .לפחות עדיין לא . ניראה לי שמטורף אמיתי אינו מפקפק לרגע שהוא שפוי . ואצלי בד בבד דרים הפקפוק והביטחון . הספק והאמונה . זה נציגו של השכל וההוא שליחו של הרגש . מתחרים בי על הממשל . נאבקים בי על השלטון . וכמו שפורחות בי בועות הפקפוק האוטונומיות כך גם קיימים בי מדורי האמונה האיתנה . רוגעים בי .
וקול הדממה הדקה אשר שורק דרכי כאוושה , ומנגן בי כחליל , הנו חדור אמונה כה רבה , עד כי גודשו אף מקרין אל מחוץ לגבולותיו בי . ותמיד הוא נוסך בי שלווה . זאת שלווה מוזרה של השלמה עם ציוויו של מר גורל . כי תמיד באופפו אותי , אני יודע כי , מבחן נוסף זומן לפתחי .אולם ההשלמה הזאת עם השליחויות שמוטלות עליי הנה רגעית בלבד . לצורך העניין . זה לא אומר שזה מוצא חן בעיניי . ולמען האמת זה לא . אני מרגיש אנוס לציית וכבר נימאס לי לברוח ולמצוא את עצמי ניצב שוב ושוב מול אותה הבעיה . כי אין לי מפלט שם . כמו בקומדיית סלפסטיק שמישהו יוצא מדלת של חדר רק כדי למצוא את עצמו שבעוזבו את החדר הוא ניכנס לאותו החדר שוב . קומדיית סלפסטיק , רק בסגנון של טרגדיה . ללא מוצא . תמיד אני מנסה טריקים חדשניים כנגד ציווי הגורל . נכשלתי לרוב .
אז אולי יש בי מדדים לאיזו אי שפיות קלה אם אתם מעוניינים להסתכל עליי דרך משקף הנורמאליות המוחלטת . מצד שני , סביר שאתם עצמכם לא בדיוק ממוקמים שם . אז בואו נקרא לזה קיזוז .

בכל מקרה התחלנו את המשחק .
בגלל היתרון שלי כשחקן שהיה ברור לשנינו הייתה מעין הסכמה שהוא מקבל את הלבנים . שהיוזמה בידיו . אני הייתי אמור לפצות על היוזמה שלו בהבנת המשחק שלי . רק שזה לא בדיוק הסתייע . לשחק את המשחק זה כמו כל סוג של ספורט אחר . זה לא מספיק להיות בכושר ולגלות בקיאות וטכניקה ונחישות ואפילו יצירתיות . צריך גם לתפוס יום . לכוונן את הידית . לפעמים על פניו ניראה שהכול אמור לעבוד לטובתך . לפעמים אתה הכי בטוח בעולם בכישוריך . אבל משהו לא בדיוק ניתפס . משהו לא בדיוק מצליח להסתנכרן . אולי זאת דעת מוסחת . אולי במקרה של המשחק ההוא זאת הייתה הסטלה . למרות שאני לא זוכר את עצמי שם פוחלץ . הרגשתי חד ומדויק . לפעמים הרגשה יכולה להטעות .
אז הוא מתחיל . ואני מגיב . והוא ממשיך ואני מפתח . ולאט לאט אני קולט שזה לא מסתדר . אולי כי אני חושב יותר מדי קדימה . במקום להיות עסוק במה שקורה . יש לי לפעמים את הנטייה הזאת . והדמיון שלי בונה מצב פוטנציאלי . ומרוב שאני שקוע , אני לא רואה מה קורה . איך תיהום נפערת לי מתחת לאף . ובעוד אני עסוק בענייני , כלומר לשחק נכון את המשחק , מסתבר לי שהתעלמתי לחלוטין כמעט מהמצב האמיתי על הלוח . והנה זה בא . בדיוק אני מסיר את מגעי מעם רגלי שקידמתי ומחפש את האלכסון שביקשתי לעצמי לשלב מתקדם יותר של המשחק , כאשר אני קולט שמשהו לא בסדר . בדרך כלל משה לא מתעכב יותר מדי על מסע . הוא זריז מחשבה . אבל משהו נידרך בו למולי . אני בוחן את פרצופו . אני קולט שהוא מאומץ . מרוכז . מפוקס . משהו כל כך ממוקד בו שמתגנב לליבי הספק . אני מכיר את הפרצוף הזה . אני עונד אותו בעצמי . כשנדמה לי שזה זה . שאני רואה את הסדק . את הבקיע . את החוליה הרופפת בשריון של הדרקון . כשאני מזהה את התורפה . כשאני מבחין בחולשה . בחור . במקום שבו אני צריך להתחיל לחפור . במקום בו אני צריך להשחיל את חודו של הכידון . בדיוק כשאני רואה איפה החובה להלום . הנקודה החלשה של המערך . הו אז אני שם את הפרצוף הזה . בדיוק זה , שעכשיו מעוות את פניו של משה . ואז הספק שלי מתחיל להתערבב . כמו בחישה שמסחררת אותי . והוא הופך לבהלה .
עכשיו זה בטח ניראה קצת מצחיק למי שקורא את זה . איזו מין חרטה , אתם בטח תוהים . כיצד תשרבב לי בהלה מכולה משחק . אז מי שחושב ככה כנראה לא הבין . אומנם זה משחק . אבל זה ממש לא משחק . בטח לא כשאני שם . כי כשאני שם אז כלום לא קיים מלבדו . או ככה לפחות בשנייה ההיא היה נידמה לי .
אז אני מסיר את מבטי מפרצופו של משה ובחשש מתחיל לסרוק את העמדה . אני מנטרל את הדמיונות של מה עתיד להתרחש . מבטל את הזיכרונות של כל המשחקים ששיחקנו אני והוא עד כה . את כל ידיעתי אותו . שומט את ההבנה שהתגבשה עליו . והנה זה שם . אני קולט את זה .זאת שגיאה מכוערת . לא שמתי לב למזימה קטנה שלו בהיותי עסוק באיזה תכנון מנותק מהמציאות על השתלטות על אלכסון ערטילאי . אלכסון שלפי מצב העניינים הנוכחי לעולם כבר לא יהיה שלי .
אני אדם אופטימי מטבעי . אז אני מקווה . אני מייחל . שהוא לא יקלוט את זה . כל שאני זקוק לו זה רק מסע ביניים אחד . מסע שקט שיפתור לי את הבעיה . יבלום לו את המזימה . אבל פתאום אני קולט איזה גל שעובר במשה . ניראה שהמתח נפרק בו בגל עדין של רפיון . ואני יודע , עוד לפני שהוא מבצע את המהלך שלו , שזה מאוחר מדי בשבילי . הוא קלט . איחרתי את המועד .
הוא מתחיל לחייך ומושיט את ידו לקדם את הרגלי שיאלץ אותי לחילופים פשוטים שבעקבותם רגלי שלו ימזלג לי פרש ורץ .
זהו . זה נעשה . אני כפוי להגיב בדרך אחת בלבד . והוא מכה לי פרש .
עכשיו זה לא תמיד נורא כל כך לאבד פרש . רק לידיעתכם , מלך ופרש או מלך ורץ לא יכולים לכפות ניצחון על מלך . זה מצב של תיקו . אבל זה רק כשאין עוד כלים על הלוח מלבדם . זה מצב של תיקו כשזה בשלב הסיום של המשחק . אבל שם , בסיטואציה ההיא , זה היה בכלל שלב הפתיחה . השלב בו עוד עסוקים בפיתוח הכלים . בהערכות להתנגשות . במשחק המקדים .
אני אוהב את המשחק המקדים . על שלל גווניו וצורותיו . בין הסדינים ומחוצה להם . המשחק המקדים גוזר את התשתית .
אבל אני לא אוהב , וזה בלשון המעטה , לקבל בראש ישר במשחק המקדים . בטח שלא על הלוח .
והנה זה מה שקורה שם . משה נתן לי בראש בחטף . ואני לא יודע למה בדיוק אבל להפתעתי הרגשתי כאילו חוללתי . זה לא שזה לא קרה לי מעולם קודם לכן . כבר קיבלתי בראש בשלב הפתיחה לא אחת . אבל מעולם לא כשהרגשתי חד ודרוך . הבנתי ששגיתי באשליות .
זה נורא כשמסתבר לך שאת כל התוכניות שלך ביססת על כרעי תרנגולת . כשלפתע אתה מגלה שהקרקע נשמטת תחת רגליך .
אז בחרתי לשמור לעצמי את הרץ . זאת הייתה האינרציה . כאילו עוד יהיה לי סיכוי . כאילו והאלכסון עוד יהיה פנוי .
משה חייך . זאת הייתה עליצות אמיתית . לא שמחה לאיד . לא לגלוג . לא יכולתי שלא להידבק לרגע בחדוותו . הוא הצליח לשבש אותי . להכשיל אותי . אז הוא רכש את אהדתי בחיוך הזה . ולמרות שהכול פתאום ניראה אבוד החלטתי שלא להיכנע . ולו רק בכדי לתת לו את הסיפוק להנחית עליי את המט .
מה גם שכמו שכבר ציינתי קודם , עדיין לא הכול אבוד . אם אשחק נועז ונכון עדיין יש סיכוי לתיקו . וזה תמיד , אבל תמיד , עדיף על הפסד .
אז התחלתי לבחון את הלוח . שוב . מהתחלה . כאילו הרגע התחיל המשחק . במצב הנתון . כשאני בחיסרון . חיפשתי שם משהו . כל דבר שהוא . איזה קצה חוט . שביב של תקווה . כבר לא מחפש ניצחון . הסתפקתי בלתת פשוט מלחמה . עד הסוף . עד כליה . את הכי טוב שאני יכול לשחרר ממעמקי נשמתי . לתת הדר וכבוד ולבעור הכי יוקד וחזק . אולי יעלה בידי להפוך את היוצרות . להפוך את הקערה על פיה . לרוקן את האוויר מהבלון הזה שהתנפח עליי למימדים מפלצתיים ומאיים לבלוע לי את האופק .
אז אני מתרכז . מתמרכז . אני מביט על הפרש הגלמוד שלי . הוא ניצב לו על ערוגה צדדית . חסרונו של אחיו מציק לי כמו איבר פאנטום קטוע .
ואז זה בא . שוב . בחרישיות . קול דממה דקה . יש לי לחץ על האוזניים . אני אף פעם לא ממש יודע באם הוא מתפשט מתוכי החוצה או שמא בולע אותי אל תוכו מן החוץ . הוא מקפיד להופיע בחטף . תמיד כשאני מרוכז בדברים אחרים .תמיד כשאני עסוק . במפתיע .
אז אני אפוף בקול הדממה הדקה . אני ומשה והלוח שבינינו . האשקוקי והצבאות הפרוסים . הנחיתות החומרית שלי זועקת מן הלוח . כמו שאגה של צבע מוקרן . חסרונו של הפרש מרשותי ניכר ככתם אפל של היעדרות . אני מביט בפרש הנותר . הוא לוכד את תשומת ליבי . כאילו משהו משונה נובע ממנו . משהו שלא כדרך הטבע . אני מוצא שאיני יכול שלא ללטוש בו מבטי .הוא ממגנט אותי .ממסמר אותי . משהו בו מרצד . אני לא מבין את זה . כאילו ומשהו משונה נופח חיים באביזר העץ . הבזק דמיון של פינוקיו מעוות חולף בעיני רוחי . מדמה אותי לסבא ג'פטו משונה . כאילו הכלי המגולף בעץ מתמלא חיות מכוח רצוני . אני ממקד את מבטי בו וקולט כיצד תדר הריצוד מתגבר . כיצד ניראה כאילו הפרש משתוקק להעתיק את מיקומו . כיצד רצון עצמאי מפעם בו ונילחם בצווי המציאות הנכפים על כל גוף פיזי . לזוז . לזוז . להשתחרר מכבלי החומר . לבוא . במקום אחר .
ובעוד עיניי לטושות בו זה התרחש . כמו שדבר של מה בכך שקורה . בכלל לא כמו מקסם . וגם לא כאשליה . כאילו זה הדבר הטבעי ביותר בעולם . הפרש הצליח לקרוע לנגד עיניי את הכבלים שהצמידו אותו לערוגתו , התפוגג לכדי כלום והופיע כהרף עין בערוגה סמוכה . על פי חוקי המסע התקינים . במיקום חוקי של מסע מותר .
נדהמתי . לא יכולתי שלא להיגנב . זה מעולם לא קרה . אפילו בטריפים לא היו לי הזיות . והנה כאן אל מולי , במשחק האשקוקי ,אפוף בקול הדממה הדקה , לראשונה בחיי , משהו מהתל בחושיי . משהו משחק בבינתי .
מתוך סקרנות אני ממשיך להביט בפרש המדלג שלי . הוא לא קופא על שמריו . אני מבחין כיצד הריצוד מתגבר . לפתע הוא משעתק את מיקומו למקום חדש . זה מסע שני ברצף . הוא מופיע במיקום ממנו הוא מאיים על רץ . עוד ריצוד זריז והוא מכה את הרץ הלבן . תופס את מיקומו .
אני בוהה כלא מאמין . הפרש הגלמוד שלי כרגע ביצע שלושה מסעים בלתי אפשריים מבחינה פיזיקאלית והעלים כלי אויב . אני נושא את עיניי לפניו של משה לבדוק באם הוא היה עד להתרחשות המטאפיזית הזאת . כלום . הבעה חתומה על פניו . שום דבר שיזכיר פעילות על טבעית . כאילו כל שהתרחש כרגע היה שקוף . ואני הייתי העד היחיד . הייתה לי תחושת פקפוק בשפיות . אבל לפני שהספקתי להתערער ממנה , הפרש שלי דילג בחזרה את צעדיו וחזר למקומו ההתחלתי בעמדה הנוכחית . הרץ שהוכה גם כן חזר והופיע בערוגתו . כאילו כלום לא קרה . לרגע הכול ניראה נינוח ורגוע . כמעט והתפתיתי לחשוב שזה היה הכול בדמיוני הקודח . אולי הסטלה של הכמה ראשים שהפלנו . אולי איזה פלשבק שעלה לי מפעם . אבל למה דווקא עכשיו ?! קול הדממה הדקה לא התפוגג עדיין . מותיר סביבי תחושה עמומה של פטאליות .
קווי אור דקיקים החלו לקרון בהשקות שבין הערוגות . הלוח נחתך לקוביות של אור ואפלה . הפרש התחיל שוב לרצד . הוא זינק למיקום חדש . כלי של הלבנים בצע מהלך גם כן הפעם לשם שינוי . רגלי שלי התקדם . רץ שלו נידחק.הפרש שלי שוב זז . צריח שלו חתך טור . הצרחה שלי . רגלי שלו . הפרש שלי הסתער . פרש שלו ניזעק להגנה . צעד שקט של עוד רגלי שלי , הצריח שלו במנוסה , המלכה שלי שועטת ! הנה . זה או הצריח הזה או הצריח השני . אני רואה את זה . מתי שאני קולט את ההסתעפות ונופל לי האסימון שלה , בו ברגע , כל הכלים מתקפלים חזרה . למצב הנוכחי .
אני שוב מציץ במשה . הוא לא שם לב לכלום מן המתרחש . כאילו שזה לא קורה . כאילו שכרגע לא רקדו כאן הכלים לנגד עיניי .
עוד בטרם המצב חזר לקדמותו הסתעפות נוספת מתחילה לקרום עור וגידים . החיילים הממושמעים רוקדים במחול החרבות . צבא כנגד צבא . לוח האשקוקי רוחש ופועם . כולי פליאה והשתאות . בסיומה של ההסתעפות החזרתי פרש . זה מתקפל שוב . מתכנס לעמדה הנוכחית . הסתעפות נוספת נפרשת לי שוב על הלוח . יותר מהר . בסיומה יתרון עמדתי מובהק שמפצה על החיסרון בחומר . מצטמצמת . ושוב . יותר מהר . ויותר רחוק . ויותר עמוק . לכיוון המט . ועוד כינוס . ועוד הסתעפות . ועוד צמצום . ועוד וריאנט . הכלים ניתזים ונעלמים ומופיעים ומכים ומפנים טורים ושורות . והצבא שלי מתנהל בהרמוניה על פני הלוח . ואני מביט . עוד משחק ועוד משחק . ובכולם אני מנצח .
עכשיו בעודי שקוע בשרעפים . משה מתחיל להיות קצר רוח . הוא נימצא בשלב שהוא מת לממש את היתרון . ממתין למהלך שלי . שמח בחלקו . הוא מתעצבן עלי . כאילו אני גונב לו זמן . כי קיימת תמיד גם אופציה כזאת , הרי אנחנו משחקים ללא שעון , ואפשר למתוח את האימא של זה כמו גומי , לגרום לאפקט אלמנט הקוצר רוח להיות משמעותי . למרות שהוא יודע שאני לא כזה . זה הרי טריק מלוכלך . ובפטנטים כאלה אני משתמש רק בקרבות רחוב . כשהעכוז שלי תלוי על בלימה . לעולם לא סתם .
בעוד הוא מתרגז , קצב הכלים המרקדים לנגד עיניי הולך ומתגבר , הולך ותופס תאוצה .אני מהופנט . ווריאנטים של משחקים שלמים מתבררים הלוך ושוב . כבר שוחקו לעיניי עשרות משחקים וזה רק מחריף את עוצמתו . כאילו הם מדרבנים את עצמם לחשוף למולי את כל האופנים בהם עליי לפעול ולהגיב אל מול היריב שלי . אל מול כל מהלך פוטנציאלי שיכול לתפוש כיוון . הם ממחיזים לעומתי מערכות שלמות שבסיכומם אני גובר . התפתלויות מעמקים שלא היה לי כל סיכוי להנדס בעצמי . חדות כה מושחזת עד כי הכישרון המקורי שלי בהבנת המשחק נידמה ללהב כהה וסדוק לעומתה . אני יושב שם כולי בהלם . משה מכחכח בגרונו במורת רוח . הוא דורש מהלך . אז אני מבין שעליי להתחיל לממש את המשחק ולהגשים את האידיאה שנגלית אליי במצבה האמורפי . ללא חשש או מחשבה אני מזיז כלי . זאת ההסתעפות העיקרית . ממנה נשאבו ניצחונותיי התיאורטיים בריקודם הנסתר והעלום של הכלים . משה מגיב אינסטינקטיבית . כאחד שצפה את מהלכי זה מכבר ורק המתין לרגע בו עליו לפעול . תוך כדי כך מאות משחקים ממשיכים לרחוש על הלוח . כל תנועה של יד נראית נצחית עת ההסתעפויות מתפוצצות לי על הלוח במהירות הבזק . אני שם לב כי בניגוד לכל משחקי האחרים כלל לא מעורבת כאן פעולה של מחשבה . אני לא מתכנן . אני לא משער . לא מתאמץ כדי לפתור את המשוואות הגמישות שמתערבלות לי על הלוח . כל שעליי לעשות זה לממש את הניצוץ הפראי ביותר שמעיד על עצמו בבוהק קורן . המהלך החזק ביותר קופץ לי למוח . מזנק מעם הלוח היישר אל תודעתי . מבהיר באור יקרות את אפלת העתיד של ראיית הנולד .
אני מתחיל לחוש כיצד המשחק הזה עם משה הוא רק מימוש של מופע של המשחק האידיאי . כיצד בעצם כל משחק באשר הוא הנו רק זה . מימוש של המשחק האידיאי . תחושה של וודאות מציפה אותי בעוד מאות המשחקים שמשוחקים למעני הופכים לאלפים . רבבות מסעים כבר ניתזים על הלוח . התובנה המפתיעה הזאת מתחזקת בי .הופכת לוודאות שבלתי ניתן להפריך . כאילו וניפתח בי ערוץ אל משהו שמימי . קצר . ואני המוליך . קצר שבין הקיום העלום של הפוטנציאל האידיאי לבין עולם המעש והחומר .
חום מתחיל לבעור בי . כאילו והיותי צינור ההעברה גורם לי להתלהט בחיכוך של העברת הנתונים . כאילו וכל מסע שמתרחש כאן לעיניי רוחי הנו מעין פעולת מירוק וקרצוף של נשמתי בעצמה . מסיר מעליי שכבה של טינופת בגירוד של אישיותי .
הנה , אני מחזיר לעצמי רץ . משווה את המצב החומרי שבינינו . הוא מופתע . לא יודע בכלל מאיפה זה בא . ואני ? אני מרגיש כמו מחליק על ספיראלה בדרך למעלה . אל שחקים אין חקר של שמיים זרים . איזו שלווה מוזרה נופלת עליי . אני מתחיל להרגיש מחובר . למשהו בתוך העל מודע . לרצף המתקיים אל מחוץ למגבלות המקום והעיתים . כאילו וזכיתי להציץ מבעד לצוהר אל מעבר לחלל ולזמן .
מחשבה חולפת בי על משנת האידיאות של אפלטון . לראשונה אני מרגיש כאילו היה משהו בדבריו של התרח הזקן .
יש לי תחושה של כלי הקיבול המושלם באותם רגעים . וודאות מוחלטת כי ככה צריך לשחק רב אומן . וגם שזה כלל לא היה משנה מי היה ניצב אל מולי כעת על הלוח . הייתי מחובר למקום הכי עמוק שאפשר בתוככי נבכי המשחק האידיאי .
לא היה יכול להתקיים מישהו באותם רגעים שיכול היה לגבור עליי . הרי זה כלל לא הייתי אני זה שמשחק . פשוט זה התפרץ דרכי . כמו שלחץ המים סודק את הסכר .זה גלש מבעדי מלמעלה למטה .כמו גשם . כמעיין המתגבר . כמו נהר .

ניצחתי . או שהוא הפסיד . זה בכלל לא היה משנה . הוא לא הבחין בדקויות . עשיתי את זה הכי סמוי שאפשר . כאילו והתאמצתי . כאילו שהוא הערים עליי קשיים שנחלצתי מהם רק במאמץ עילאי . זה היה בעיקר מתוך רחמים . אז הייתי עדין . לא יכולתי שלא לנצח . פשוט הכלים לא הציגו את האופציה לזה בפניי . זאת לא הייתה בחירה שניתנה בידיי . מה שיכולתי לשלוט בו זה היה רק בדרך הכי פחות גלויה לעין . שהוא לא יעמוד על ההבדלים . בין מי שהוא מכיר לבין מי שהתהוותי להיות במשחק ההוא .
כשנגמר שמתי לב כיצד קול הדממה הדקה מתפוגג . נמוג אל תוך הרחש השגרתי . נעלם אל המציאות הבסיסית . מופחת . מופחת . מופחת .

הוא מילא עוד ראש והגיש לי את הבאנג . הפלתי אותו והוא מילא לעצמו אחד והפיל אותו תיכף אחרי זה . לחצנו ידיים . זה תמיד מתבקש אחרי משחק . הכנו קפה . הפסקתי לדבר . הרגשתי קצת כמו שהרגשתי כמה שנים קודם לכן כשעבדתי אצל קבלן . אבא של חבר . והוא נתן לי לפרק כביש אספלט עם קונגו מפלצתי כמו של תעלת בלאומיך . אחרי יום עבודה עם החרא הרוטט הזה , כשהייתי חוזר הביתה , ויושב על הכורסא , כל הגוף שלי היה ויברציות . זה פשוט לא נפרק . במשך שעות הייתי פשוט רוטט במנוחה . אלה היו שבועיים של סיוט מתמשך . ככה הרגשתי אחרי המשחק הזה עם משה . סחוט .טרוק . מעוך . אבל תחושת ההתעלות לא נעלמה לי . ההרגשה שזכיתי להציץ בצוהר . לראות משהו מעבר . לחוות חוויה של פעם בחיים .

הספקתי לשחק מאז עוד מאות משחקים . אולי אלפים . כולם היו ניסיון חיוור של לנסות לשחזר את המשחק . לזמן את הערוץ . כלום . זה היה חד פעמי . ועוצמתי כל כך . אולי החוויה המנטאלית האדירה ביותר שזכיתי לחוות שלא הייתה קשורה באופן כלשהו לאיזושהי מטלה או שליחות גורלית . כמו פרס שזכיתי בו על משהו . אני לא יודע בדיוק מה יכול להיות שעשיתי שהביא לי את זה . שהצדיק את הזכות העצומה הזאת שנפלה בחלקי .
בכל מקרה מאז , נהייתי יותר קשוב . כשמישהו מספר לי אודות איזו חוויה מוזרה או מיסטית שהוא חווה , אני לא מבטל אותו על הסף . הרי כמאמר המשורר : יש דברים נסתרים , לא נבין לא נדע ...וגו' . ואני יודע שלפעמים החוויות המשונות והמוזרות ביותר , הנן פרטיות לחלוטין . אין להן שותף . גם אם נידמה שמישהו נימצא שם איתך , הוא יכול היה באותה מידה להיות אלפי שנות אור ממך .כלל לא מודע למה שעובר עליך . כאן . מתחת לאף .
קשה לי לסיים את הפוסט הזה . היו כל כך הרבה דברים בחוויה הזאת שלי שלא הועלו על הכתב . הן מפאת קוצר היריעה . הן מפאת מוגבלות הבנתי ותיאוריי את שהתרחש לאשורו . והן בגלל רחמי הנכמרים . לא רציתי לנופף בזה . להשתחצן . הלוואי והייתי עניו יותר . אולם לא יכולתי שלא לספר על זה , על המשחק , בהוליכי אתכם בנפתולי נפשי . התחייבתי בפני עצמי להיות נאמן למקור . כל מילה כאן אמת . קראו לי משוגע אם בא לכם . החלטתי בעינה עומדת . אני שפוי !
לפחות בינתיים . לפעמים זאת פשוט המציאות שמתעקמת לי . אבל אם תשאלו אותי, מה אני ? אז כאן , על בימת החיים , אני שחקן , אומר לכם . והמשחק , ובכן , עדיין בעיצומו .