להאיץ את החלקיק...

על המסע



גם מסע של אלפי מילים מתחיל בצעד קטן (מסתתרת כאן בדיחת תרתי משמע).

< בזהירות כאן >

תזוזה: שינוי מיקום במרחב על ציר הזמן.

זוהי התזוזה הזאת. ההתקדמות הנחושה קדימה, כנגד אותו התווך המעכב של החומר ממנו קרוצים החיים, אשר הינה מענייני. וכי מהו אותו עיכוב בלתי אם ההתנגדות שבונה את כוח הרצון ואת המכשיר לנשיאתו? שהרי בהבנתי אותה אלמד את עצמי והרי התודעה וכלי קיבולה שזורים זה בזה, דבוקים. כאילו נתפרו במהלך היווצרותנו ברחם. נמזגו האחד בשני עד שתהליך אלכימי צרבם לכדי תרכובת. מתבקש כי כל העתקת מיקום ולו הזעירה ביותר, תהדהד על פני מישורים רבים.

אז אני מחליט לנסות לפרק את זה לגורמים. לנתח את זה על סמך חלקיו. כי נדמה לי שהרי ככל שלא תהיה המכונה הזאת מורכבת ומשוכללת, ניתן תמיד למקד את הבחינה על הרכיבים הפשוטים. וזה תמיד מסתכם בפרטים הקטנים. רק שזאת לא מכונה בכלל. הבעיה עם זה היא שאין כאן תלישות. אין מצב לבצע את זה בתנאי מעבדה. אי אפשר לקחת ראצ'ט ובוקסות ולשחרר את המוטרות. קורים דקיקים מחברים בין האלמנטים לכדי מיקשה מקרקשת של שאון החיים השוצף. נימים עדינים שמסבכים את המחקר הזה שלי כערימת שחת המכילה את המחט. לך תמצא את זה בפינצטה. את השורש המדויק ההוא שמחפש להינעץ במקום שיקרא בפיו בית. וזה שורש פולשני. כמו תולעת. הוא נוגס את דרכו פנימה. משתוקק לרבוץ מעדנות בפינה החמימה והנעימה. על מצע פורה של אמברוזיה. ליזון בלי מאמץ. התולעת הקטנה הזאת שהנה עוגן. גשושה שנשלחת מתוך מעמקי העצלות. ככה זה כשקיימת השאיפה לאיזון בין הפוטנציאלים.לבקש מנוחה. ספינת החלל הריקה הזאת שמרחפת בין הספירות, נושאת אותי עמה. על שיגרה אוטומטית. למצוא את המקום. לאתר את המקום. להגיע אל המקום.

ראו איזה קטע. תכליתו של מסע הנה מקום. אז אני מסיק מזה שתכליתו של מסע רוחני הנה מקום רוחני. אבל היות ואין כזה דבר מקום רוחני אזי אמשילו למצב תודעה. אז המסע הרוחני יהפוך אם כך להתקדמות ברצף התודעה.

קיימת איזו דואליות מטרידה בבריאה. זוגות זוגות. יום ולילה. אפלה ואור.בפנים ובחוץ.
הייתי רוצה להכניס לקטגוריה גם טוב ורע. למרות שאני יודע שאפלה הנה היעדר אור. האם זה אומר שרוע הנו היעדר טוב? דווקא נדמה לי שהן שתי ישויות העומדות בפני עצמן.
כן. ישויות. הן אפילו מצליחות לעטות בשר כאן בעולם הזה. דרכנו. לובשות אותנו כמו בגד. אולי הייתי צריך לכתוב סמרטוט. וזה אינו לנו כטבע שני. זה כל רגע מאבק. אנחנו תמיד הדוקים מדי ולוחצים מדי ולחוצים מדי בכדי ליהנות מהאופנה הזאת. מאבדים את עצמנו תוך כדי הקרב-רב משתתפים הזה על מי ילבש אותנו כעת. בכל רגע נתון אנו נקלעים למאבק על נשמותינו. התנגשות הטיטאנים. ושליחיהם: הרגשות וביניהן האהבה, החדווה, העליצות, הפחד, השנאה,התיעוב, האימה, התאווה, התשוקה, השעמום. היצרים. מלחמה מתוזמנת ומתוזמרת ומנוצחת היטב ע"י מר גורל בכבודו ובעצמו. הוא מתזמן את התפאורה והסיטואציה לבימה עליה מוטל עלינו לככב. וזה זימון בצו אלוהי!

הכפילות הזאת הופכת להיות בשיעור מאריכי. בטור הנדסי. באיזשהו שלב הקרב רב הופך להיות כל כך מורכב, עד כי ניתן להמשיל את רעש הרקע שמלווה אותנו לרחשי כוורת הומייה. רצונות מנוגדים ורצונות בניצב, יוצרים וקטורים משונים המבטלים חלקית את האחרים עד שנוצר איזה כיוון.

תמיד הייתי מדמיין את כיוון ההתקדמות שלי כמעגלי. עסקתי בחיפוש אחר דרך הישר אשר תפרוץ למעני את מעגלי הקסמים. לאחרונה הבנתי על עצמי שזה יותר כמו סבסוב של ספיראלה. חלזוני. ההרגשה עדיין צנטריפוגלית של להיזרק החוצה תוך חזרה אינסופית לכאורה על עקבותיי, אבל המיקוד שלי הוא צנטריפטלי. מרכוז. מבלעדי העוגן אסחף לי נידף ברוח גחמות היצר. רק שאכן, הרדיוס שלי גדל בהתמדה. גיליתי את זה כשהסתבר לי שאני מכיר בערך מקומות מסוימים אבל מפרספקטיבה אחרת. כמו תחושה משונה של דה ז'ה וו. רק לא בדיוק. לא בדיוק להיות שם. יותר כמו לחזור לזירת הפשע, אבל מנקודת תצפית שונה. וההשלכות לפתע נצבעות לי באור אחר.


אז זה זרם התודעה ומצב התודעה. ממש מזכיר את מכניקת הקוונטים. את בעיית הצמדים בעיקרון אי הוודאות על פי הייזנברג ואת החוק השני של התרמודינאמיקה בו עם הזמן גדלה האנטרופיה, נידמה לי.
אתה יכול לדעת את מקומו של חלקיק או את מהירותו. אך אינך יכול לדעת את שניהם בו זמנית שכן ככל שגדולה יותר ידיעתך על אחד מבין השניים כך ביחס הפוך קטנה ידיעתך על האחר.
מה גם שבעצם היותך צופה במחקר אתה משפיע על תוצאותיו על פי הנחת היסוד של אפקט הצופה .
כבר ניכר לעין שהקשיים נערמים לפתחי.


אז זרם התודעה הוא כמו רצף. נהר. אני אקרא לו נהר המחשבות. אבל בעצם שתדעו שאני מתכוון לעל מודע. הוא שוטף ושוצף וקוצף. וגורף וסוחף. והמחשבות האלה לא משויכות. הן אבסטרקטיות. ויש להן אנקולים בקצה. קרסי גריפה. והן רק מחפשות כיצד להינעץ בפיצולי התודעה המרחפים. כלומר בנו. ונהר המחשבות הזה הוא כמו דרך. רק שבמקום לצעוד שם אנחנו מפעפעים שם. והמחשבות האלה מנצנצות מבעדנו. כמו שברק חודר דרך גוף העומד בדרכו. מפעיל עליו מפל פוטנציאלים. והגוף הזה או שמתפחם ונהיה לקצר או שפורק את זה הלאה. כמו מוליך ומצליח לשמור את עצמו מההתמרה של הכיליון.
יש שם בנהר המחשבות המשתלח גם מחשבות אימתניות כאלה. כמו לוויתן כחול. הן כמו טיל שיוט. יכולות להרוס אותך אם תעמוד בדרכן ותביע התנגדות. אך ניתן גם לשרוד אותן.
הידעתם שקיים איזה שיא גינס של איש שהכה בו הברק?הוא שרד את זה רק שההתנגדות שלו פחתה בתהליך עד כי הוא הפך למעין כליא ברק אנושי. שבעה ברקים הוא חטף. כאילו הוא ממגנט אותם אליו. קראו לו רוי סאליבן (חפשו בויקיפדיה זה אמיתי לגמרי) כבר סיפרתי כאן באיזה פוסט כמדומני על איזה חבר שבעודו צולח את השמיים בקורס הטסת דאונים עם המדריך חתך דרכם ברק. הוא אמר לי שזה היה כמו לעשות סקס עם אלוהים. אני עצמי נזכר כשהייתי בן ארבע . ונעצתי מברג בשקע. לא יודע אם בכלל היה תקן של מערכת פחת אז. מה שכן אני מצליח לשלוף מהאחסנה הרעועה שלי לטווח רחוק זה את המהלומה שהטיחה אותי לקיר שמאחור. זה היה מהמם. אפילו לא בכיתי מההלם. מזל שלא התכווצתי על המברג הזה. זה חלקיק השנייה הנכון של זרם החילופין שחבר לאופי המתפשט שלי, ניראה לי. ביחד עם קורט גורל וקורטוב מזל.

< לכידה >

אז המחשבות המרחפות האלה בשטף העל מודע מתערבלות שם. עכשיו בואו תשמעו עוד משהו. ידעתם שלאור ניתן להתייחס בשני אופנים? כחלקיק, או כגל. תלוי מה מבקשים לדעת. אם כך האופי של האור משתנה בהתאם לפרספקטיבה של המתבונן. אז אתה רק יכול לתהות ולהשתאות שוב לדואליות המטרידה הזאת. לפתע העוצמה נתונה בידך. רצונך מקרין על הבריאה. מפעיל את המנגנון הזה. מעצב אותה ולו בזעיר אנפין. יש כאלה שמאמינים כי זהו "הסוד". קולטים את ההקשר הסמוי אל רצף התודעה?!

עכשיו כשאני חושב על זה, אז יש גם דוגמאות לריבוי פנים. אבל זה מסתדר דווקא היטב עם היין והיאנג. אתם יודעים, אין טוב בלי רע ואין רע בלי טוב, שזאת הרי הכפילות האולטימטיבית. עכשיו הקטע היותר מגניב בכל הסיפור הזה הוא שקיים מונח נוסף. מונח שמכיל בתוכו את היין והיאנג גם יחד." מאו ". מאו הנו השלם אשר מכיל בתוכו את ההתפצלות הדואלית הזאת. פתאום ניפתח מקום לריבוי הפנים. כל שיש לעשות כדי לגרום להם לדור בכפיפה אחת הוא להחיל את ההבנה כי השלם גדול מסך חלקיו.

האם זה חותם את הגולל על ענייני?!
שהרי בכוונתי היה לפרק את זה לגורמים והנה פתאום מסתבר שהשלם גדול מסך חלקיו. מה יעזור לי אם כן לנתח את האלמנטים ביודעי כי בפועל כאשר הם נסוכים במעשה הבריאה כייעודם, הם ממלאים תפקיד שונה. מוגבר. מועצם. הרי גם ככה אינסוף להם.
אולי צריך לתקוף את הבעיה מכיוון אחר. הנה, זה כבר לרוחי! המסע המסתחרר!
שמתם לב שאת כל התוכניות שעורכים לפני טיול בסוף משאירים בבית?!

< לכידה >

אז דיברתי כאן על מסע רוחני ועל מצב תודעה קצת, אבל זה רק חלק אחד. אומנם הוא מפוצל יפה לשניים ואני עוד אחזור אליו, אבל הזנחתי את החלק השני. הרי הרוחניות שתולה בגשמיות. קיים תמיד המסע הגשמי. המקום הספציפי עליי אדמות.
האמת שיכולים להתקיים גם עוד מסעות במקביל. כמו מסע חוץ גופי. הקרנה אסטראלית. למישורים שמחוץ למישורי הקיום הרגילים. עיינו ערך הפוסט שלי על הסדק לדוגמא < פרסומת לא כל כך סמויה (תתחילו לנבור בערמות המילים,ניראה אתכם מאותגרים!)>.
ועוד סוג של מסע זה להפליג בדמיונות. מצב שבו הגוף והנפש נמצאים קומפלט במיקום אחד במרחב, אולם התודעה משייטת למחוזות רחוקים שבעיניי הרוח. זה כמו לשלוח גשוש של מודעות.
אני לא יודע אם חשבתם על זה פעם, אבל ניראה לי שאנחנו בעצמנו גשוש של מודעות! מעין נציגות מופחתת של מי שאנחנו באמת. נדמה לי שאנחנו רק מופע מצומצם של מה שאנחנו, כאן עלי אדמות. זה כדי שניאלץ לציית לחוקי הבשר. הוגבלנו. רוסנו. גם את העניין של להיות מופחת בכוונתי לבדוק בקטנה בהמשך.

אך ללא ספק המסעות האלה אל מחוזות הדמיון ואל מחוץ לגוף קשורים אל החלק שדן במסע הרוחני.
מסע הבשר עומד בפני עצמו. או שמא עדיף לקרוא לו משא הבשר.
כל המטען הזה שאנחנו סוחבים ביצר, שורשו בתאוות הבשרים.
כל התשוקות האלה שמחוללות בבשר את ריקוד החזירות.
כל הרצונות הללו אשר נובעים מפתרון משוואת ההוויה המיידית של הקיום העכשווי.
סיבה ומסובב. עוד בטרם הגיחה מהרחם. עוד בטרם ההדחה מהגן. מוכתמים. נירפים. הצמיתים האמיתיים של החשק.

וכך החיים בעבדות חולפים להם. מדורבנים במקל הרחמים העצמיים (שכן זאת ההלקאה העצמית העילאית ) ובגזר העצלנות (שכן זאת התקווה לריפוד הנינוחות ולרוגע שבשלווה ) מתבוססים חיינו במדמנת האין תקווה אליה שוגרנו במסע לאיסוף וליקוט תכליות.

ובאחד ממסעותיי אלה, שוגרתי על בול אל הבלבול.
הייתה זאת ארץ שמימית. ארצה של ההבטחה הכוזבת. ארץ החלום בהקיץ.
האם שמתם לב שיקיצה באה מלשון קץ?! מה מסתיים שם לדעתכם?!

קורות מסע זה נחרטו בזיכרוני כדלקמן:
חייגתי אליו. הוא היה אחד מני כמה. תמיד צריך לשמור כיוונים פתוחים בחוסר הוודאות הזה. שלום אחי, יש חדש?! יש. הסתדר?! כן, בוא תיקח. מתי?! עוד שעה. סבבה, אני בא.

בדיוק היה בכססונית מספיק לאיזה שלושה ראשים. ככה זה טיפוס קלאסי כמוני, במובן של הנחת תשתיות לעתיד, דואג לעניינים. מובן שמההתרגשות ישר צנחתי על ראש. הבערתי אותו.
הבעיה העיקרית עם הראשים האלה זה צחנת הריאות שאתה מדיף אחרי זה. זה השד הזה שמעיד את עצמו עליך. זה והעיניים המזוגגות. מעולם לא הייתי מחסידי הסטילה וגם לא איש של משקפי שמש.
פעם עבדתי בעבודת גובה על צלחת לווין מפלצתית. היינו משתזפים מהקרינה התחתית כמו אלה שחיים בארצות המושלגות, מלמטה. יום אחד מנהל הצוות האנגלי קלט אותי מסונוור כאילו אין מחר בעיניים המעורטלות. הוא הופיע אצלי בחדר בקיבוץ שהבעל בית ארגן לי אחה"צ עם מזוודה מלאה במשקפי יוקרה של ריי באן. נתן לי מדידות. בסוף איזה זוג ישב עליי טוב. הוא קיפל את המזוודה ואמר לי תתחדש בחיוך רחב. הפתיע אותי האמת האנגלוסקסי. משקף של 80 ליש"ט. מיותר לציין שכעבור שבוע שכחתי אותם בכיס המכנס שהלך לכביסה. חזרו לי שרוטות גמורות. שלא לדבר על כל משקפי השמש שמעכתי בישיבה נון שלנטית. אני בהחלט לא איש של משקפיים. לפחות לא עדיין. היי, אומנם אני סוטה כאן בקטנה אבל בתור אנקדוטה מסתבר שיש לי ראייה שש ארבע, שזה יותר טוב משש שש. אבל זה כבר ממש מסיפור אחר.

אל העיניים עוד אשוב בהמשך.

בכל אופן נתתי מקלחת זריזה, התלבשתי, הפלתי עוד ראש רק בשביל לאזן את ההוא של מקודם והלכתי לצחצח שיניים.
דחפתי גם מסטיק מנטה.
אני יודע שכלום לא באמת עוזר בקטע של צחנת השד מהבקבוק.

יצאתי אליו. הוא התגורר בפלורנטין. איזה מכר תיווך בינינו. מושבניק מהדרום שהיה איש מכירות של אופנועים והשלים הכנסה עם הקו הקטן הזה של ייבוא לעיר הגדולה.

דירת שני חדרים מטונפת. הוא הזמין אותי פנימה. אהבתי את הפן האישי של לשבת איתו על קפה ולבדוק את החומר. גם הפטפוט היה תמיד נינוח איתו.
אבל הפעם זאת הייתה הזמנה מיוחדת. לא הסטנדרט הירוק שהיית מנער ממנו שק של חול שהבדואיים היו טובלים אותו בשביל לנפח משקל. הפעם זה היה כימי. בפעם הראשונה. וגם אין טעימות.

הוא שלף שקיק צלופן שצפן בתוכו חללית. פרדי השמן. איך זה?! לא יודע, אומרים שחזק, אבל לא ניסיתי, אנ'לא נוגע בחרא הזה. שלפתי שטר של חמישים. תודה אחי. בבקשה, אמור עוד מעט להגיע ירוק טוב, לקחת אותך בחשבון? כן, תודה. דחפתי את הצלופן לכיס. זהו. החללית עליי. עוד קצת פטפוטי סרק, על הא ועל דע ועל המדע. זה ייבוא של בקבוקון היה, מאמסטרדם, עם טבילת אש. ספוג כולו. הפלנו איזה שניים שלושה ראשים ועפתי לדרכי.

הלילה יש מסיבה!

שקלתי את זה היטב קודם לכן. יש את השמועה על ההוא שנהיה דולפין. זה לא מתאים. כי אין כאן הבטחות. כל אחד והמסע שלו. כל אחד והמשא שלו. וההוא עוד היה בר מזל, תארו לעצמכם להפוך למשהו מבחיל כמו שרץ או רמש.
היה לי ניסיון קודם בגלגלים. אבל אף פעם לא על חללית. קראתי על זה. ד"ר הופמן וכל הרפתקת התגלית שלו. על אלה שעושים צעד קטן מהגג וזה צעד ברוורס לאנושות. זה נישמע מפחיד. הפחד הוא קוטל הבינה. הפחד הוא המוות הקטן.
הרגשתי אמיץ. מרומם. מחוזק. והיו לי כבר התנסויות ספורות עם קול הדממה הדקה. כלום זה יכול לערער אותי לאחר כל ההקשחה המנטאלית שחוויתי??! הסקרנות שהרגה את החתול פיתתה אותי. הפוטנציאל. הסיכוי. למצוא את המקום.
הייתי נחוש. חזק. רק ככה. בכל מצב אחר זה לבטח ייגמר רע. שיננתי לי מנטרה כאוטוסוגסטיה: קטן עליי, קטן עליי, קטן עליי...

הלילה מסיבה איפה שהיה הפינגווין פעם.

זיכרונות של דם יזע ודמעות מהפוגו של בחרותי. לא העלתי בדעתי ולא שיערתי שהלילה יהיה בסימן של דם ואש ותמרות עשן.
גזרתי את החללית מבעד לצלופן. חצי. הטמנתי חצי במגירה. אני לא גרגרן. אסתפק במועט. אתן לו את הכבוד הראוי. לתגבר תמיד אפשר. לצמצם, לא. ובכן, זה תמיד מזכיר לי כדור שלג שמתגלגל במורד המדרון. הוא הולך וצובר תנופה עד לנקודת האל חזור. אגב זאת נקודה מעניינת בפני עצמה. נמצאת בכל תהליך באשר הוא, וכולה משחק מחבואים של נסיבות ותזמון ועקשנות.
בגלל זה אני לא חזק באלכוהול. הנקודה החמקמקה הזאת. מזל גדול שלמדתי למצוא את נקודת הG. מה אומר ומה אסגיר לכן עליי?! אני אלוף בניווטים וסיירות! וזה כבר הוכח בצבא... יש לי את הטאצ' 😉

הפלתי שני ראשים בשאיפה אחת. היינו קוראים לזה דאבל אקשן. פעם בתחרות הצלחתי לתת טריפל. בסוף הרביעי כשלתי בשיעול מטורף. אבל בגלל שהראש ניסתם. זה היה אימתני!

כאשר מחצית החללית בכיסי שמתי פעמיי למועדון. הולך במעלה נווה צדק ברחוב שבזי. חצות הלילה של יום שישי. בתרגיל פרט. אני לבדי לבדי לבדי! בלי חמולה. בלי גיבוי. אסור להתרסק ככה כי לא יהיה מי שיהיה לו איכפת. והרי ככה זה בחיים. למי איכפת?! למרות שלפעמים אתה מופתע לטובה. כמו האנגלוסקסי הזה עם משקף הריי באן. ודווקא את אלה אני מחפש לי לחברים. ולא בגלל החומריות. פשוט עקב מזיגת תכונות ומאפיינים מסוימת אשר חוברת לכדי גוון מאוד מסוים של תדר שמתאים לי. אבל יש הבדל עצום בין לבצע משהו כי אתה סומך על רשת ביטחון, לבין לבצע משהו בלעדיה. כשזה אמיתי, כשזה עליך בלבד, זה מוביל אותך לקצה גבול היכולת. ולפעמים גם מעבר לזה. לעיתים מופלאות הן תעצומות הנפש שמתגלות לנוכח סכנה. אין לשערן.

כבר לפי הצפיפות של האנשים שצבאו על המבואה, הבנתי שהולך להיות דחוס שם. סוללת אנשי אבטחה עם מבטים אטומים יישרה קו מעבר לסורגי ניתוב הקהל. סלקטורית סקסית רמזה על ברי המזל. אף פעם לא היה לי משהו עם סלקטורים. אבל לא אהבתי את הפיצול הפוטנציאלי בו התהדר כוחם בפירוק חבורות. את הקטע שאותך מכניסים אבל את החמולה שלך לא. או להיפך.
כשאתה לבד, אז כל החוקים משתנים. אין מחויבות. נכנסת, זכית. נבלמת, דילגת. אחרי הכול, אלף מקומות אחרים יודעים לקחת מזומן, והכסף שלי לא מקולקל.

הסלקטורית העיפה בי מבט. בוא, רמזה לי. מאבטח מגודל קיבל את האשרור שלה והסיר למעני את השלשלת.
נגשתי לקופה ושילמתי כניסה. מבט אחרון לאחור להציץ במתגודדות. אולי לקלוט פרצוף מוכר. כלום. פנימה. במורד המדרגות.

מוסיקת טראנס קצבית פועמת. חומה של רמקולים הולמת בקרביי עם באסים מסונטזים. המקצב הזה לרוחי. 145 BPM. תאורת מועדונים מרצדת לעיניי. לייזרים משרטטים בירוק זוהר קוים במרחב. אני נמזג בהוויה. בפנים פחות צפוף ממה שהיה נדמה לי שיהיה. זאת טקטיקה של גירוי. התור המלאכותי שבחוץ מתנפח הודות לאפקט העדר. ועוד ועוד בליינים נמשכים אל האבן השואבת הזאת.

סופג את האווירה. יותר נקבות מזכרים. הסטטיסטיקה לטובתי. שולף את הצלופן מהכיס. שתי אצבעות נשלחות פנימה. חצי חללית מודבקת לחיך. מצמיד אותה עם הלשון. נושם עמוקות. זהו. זה נעשה.

דחפתי את המפתח למנעול. חצי סיבוב. קליק. האם זאת תיבת הפנדורה שלי??!

הגוף שלי רוטט למקצב המדעי שמסונכרן על תדר גלי האלפא. המקצב שסוחט ממני תנועה בעל כורחי. נתתי למוסיקה לסחוף אותי. מעושן. הלכתי לבר לחזק באלכוהול. הייתה שם איזו בלונדינית מדהימה שרכנה על הבר ובקרבתה זאבים. חזה השופע נמרח על המהגוני. החלפנו מבטים.

עוברת כמעט שעה. זה לא נדלק. אני מחליט לתת גיחה לדירה כדי לתת בתגבור. אם כבר אז כבר. זאת הליכה של 10 דקות כיוון. הקפדתי לקבל חתימה על הזרוע בדרכי החוצה כדי שלא יתעוררו בעיות עם שובי. ציינתי כבר שקלאסי?! אבל זה לא שחסר בי מהרומנטי. נהפוך הוא.

שעטתי במורד שבזי. חולף על פני אנשים. הירידה דרבנה לי את הקצב. הגעתי לדירה. שלפתי את החצי השני של החללית מהמגירה ודחפתי אותו לפה. מה שלא ידעתי באותו שלב, זה שזה בדיוק באותם רגעים נידלק. שלפתי ווקמן עם קסטה של טראסט אין טראנס בצד אחד ואינדור בצד השני.
פול ווליום באוזניות. משהו סוער בי. אני עם חתיכת חללית בחיך, דוהר חזרה במעלה. יש איזו התנגדות של אויר מהבריזה של הלילה שמלטפת את שיערי ומכה בו גלים. מאדה את הזיעה שניגרת מנקבוביותיי. מדלג כמו טיגרס על אבן השפה ומסתחרר בין עמודי תאורה לבין אנשים שמתהלכים ברחוב.

אני שם לבולא לראשונה, לתופעה משונה. כבר התוודעתי לה בעבר אולם הזנחתי את חקירתה. פטרתי אותה כבר שנים קודם לכן מבלי להקדיש לה את מיקוד בינתי עקב חוסר עניין לציבור. אולם זה לפתע הופך שוב לענייני וביתר שאת.

דקירות המבט החטופות האלה.

שמתם לב לזה שכשאתם הולכים ברחוב ומישהו נע למולכם בכיוון ההפוך והמנוגד לכיוון צעידתכם נשלח מבט חטוף?!
אני לא מתכוון למשפילי העין אשר כובשים במבטי פחד את הקרקע כי אם לרוב האוכלוסייה ככללה.
בהתחלה נטיתי לחשוב כי זה תחת אילוץ יצר ההישרדות. השימור העצמי. סוג של פחד אם תרצו. מבט בגניבה. מי הוא זה הצועד למולי. האם הוא אויב?! האם מתגלעת כאן הסכנה??! מבט חטוף ובוחן. להניח את הדעת. אז חשבתי שפתרתי את העניין ביני לבין עצמי. שוב פעם פחד. מוטיב מנחה בקיום הדחוק והקטלני שלנו עלי אדמות.
אולם בצועדי בחזרה למועדון במעלה שבזי באותו שישי בחצות, כשהחללית מדליקה בי מבערים ועיניי נתקלות בדקירות מבטי החטף הללו, צפה במוחי אמרה נושנה: "העיניים הן ראי הנשמה".
בהתחלה לא הבנתי את ההקשר. זה היה אסוציאטיבי לגמרי. אולם בלכתי זה חזר וניקר במוחי. העיניים הן ראי הנשמה.
וככל שחלפתי על פני עוד ויותר אנשים, התחלתי להבחין יותר ויותר במבטי החטף.

עכשיו, אני, יש לי מבט יציב. אז אני מישיר מבט. רואה שם משהו מבליח מבעד לעיניים שלהם. קורן. לכל אחד הייחודיות של השתקפותו הוא. זה כמו גשוש. זה לא קשור לראייה בדיוק. זה יותר כמו העין השלישית. משהו שמרתק את הראייה למיקודו. כמו קרניים שנפלטות ממעמקיי גלגלי העיניים. שני צינורות חלולים מסתחררים כמו מתוך רצון קמאי ובלתי נשלט. כמו פריסקופ מעוות של ישות שצוללת בנבכי נשמתם ומשקיפה על פני המים הסוערים מבלי להסתכן ולהגיח בעצמה. נשמע קצת מוכר?! זאת ממש מקבילה מעשית להנחת היסוד של המסע הרוחני שהזכרתי לעיל וגשוש המודעות שאנו. החוויה שהקצה השני אשר מרכיב אותנו ולא הצליח להידחס אל מיכל הקיבול הזה של הגוף מנסה להיחשף אליה.

כך אני צועד ברחובות, מתלטף במבטים משולחי רסן שכמו תוהים על קנקני ומוסבים באחת. יש כללים ברורים בנעיצת מבטים. זה יכול להצית מישהו לכדי השתלהבות מוטרפת. זה מתפרש לפעמים כאיום. ומי מאיתנו בכלל לא חווה מלחמת מבטים מול מישהו בזמן מן הזמנים. לא לחינם המימרה הידועה: " מי ימצמץ קודם ". זה הרי דו קרב מנטאלי ללא חוקים כתובים. אולם היות וסחבק הוא אוטודידקט בתושב"ע של שפת הרחוב, אני מקפיד שלא להשפיל מבט אל מולם בביטחון עצמי שמבעבע בי כמו פחמן דו חמצני בבקבוק קולה צונן אשר רק לפני רגע בותקו בתוליו. אף אחד לא מתעסק.

שועט ברחוב.

הזרים שנקרים בדרכי ממצמצים קודם.
פעם, בנערותי, הייתי הולך ברחוב ומטיל מורא. אנשים היו מפנים לי דרך. היה לי הילוך מפחיד אשר גובה בביטחון עצמי של לוחם קרב מגע שמתפצפץ בו עודף טסטוסטרון. זה מזכיר לי איזה פקק תנועה אנושי במיין באזר בדלהי אשר לו הייתי עד. שעת צהריים. דחוק שם באלפי בני אדם ותוקתוקים ווספות ופרות ועגלות וריקשות ומוניות ופרות וקופים וחזירים ועורבים ונשרים. מרוב שלחוץ שם לפרקים אין אפילו סנטימטר פנוי להידחס אליו. אני יושב במסעדה ומשקיף על ההמולה הרוחשת ברחוב כאשר לפתע אני קולט פיל שעליו רכוב איזה הודי צנום שועט בדהרה לאורך הרחוב וכל הנוכחים שם בפקק איכשהו מצליחים להתפתל לצדדים כדי שהפיל יפלס את דרכו בג'ונגל המקקים האנושי מבלי לדרוס אותם לעפר. בתקופה ההיא יצא לי להרגיש קצת כמו ההודי הזה שעל גב הפיל ניראה לי.

אחוז תזזית.

רק ברטרוספקטיבה אני מבין את זה שטסתי שם. זאת לא הייתה הליכה. זאת הייתה דהרה. אבל לא רצתי. התחלתי לקלוט שאני דלוק כמו זיקוק.

מגיע.

כבר מרחוק אני קולט את הסצנה. אנשים מתגודדים על הברזלים שם. מנסים להערים על הסכר ולחדור למועדון. אני מפלס את דרכי פנימה עם זרוע מונפת וחתימה מופגנת.

בפנים. שוב. אבל הפעם זה אחרת. הספיראלה הרחיבה עליי את הרדיוס שלה. אני בזוית על הדברים. מפוחי מיזוג האוויר מערבלים את העשן שניפלט ממכונת העשן וניצבע בלייזרים והרובוסקנים על רקע ריצוד הפליקרים. הצלילים נמזגים בצללים. זה מעקצץ בי. גורם לי לפצוח במחול משוגע. אני כמו לוחם קדמוני. מתיז ניצוצות ברחבה. כולי תנועות משתלחות וזורמות כנחל שלגים מופשרים. די לה לנקודת הקיפאון. נקודת האל חזור מאחורי!

זרמי המוסיקה האלקטרונית גורמים בי לקצר. אין מערכת פחת. זה מקפיץ אבל לא מנתק אותי. אז אני קופץ לפי צו התדר, הלום רעם. רושף ברקים. אני הוא הסער! חייב לפרוק את זה. זה גודש אותי ועולה על גדותיי. גולש. לצלילים יש צורות. לחפצים יש קולות. אני עוצם עיניים ומשתררת דממה. פוקח אותן ומתרגשת עליי מתקפת חושים. מנקז את זה בתנועה. וזה כמעיין המתגבר. לא חושב על לסנוק את זה. לא מעיז לנסות לקבור את זה. לא איכפת לי מה אנשים שם חושבים עליי כשהם קולטים אותי כמו גלדיאטור בזירת הקראחנה. אין לי מספיק משאבים להתעסק גם בזה. חייב לפרוק את זה.

באיזשהו שלב זה מתאזן בי. אני קולט שזה כמו לרכב על חיית פרא משולהבת. מהדק על זה את השליטה. כל תנועה אני משפר על זה עמדה. מזהה את הכוונה של חיית הפרא שבי. היא רוצה לטרוף את החיים. את הכול. בבת אחת. להתפוצץ לכל הכיוונים בעת ובעונה אחת. אז אני אוחז במושכות ומכוון אותה. מתקן אותה. וממריץ אותה קדימה. לאן שאני רוצה. אני בעל הבית כאן על עצמי. אני הוא זה שמכתיב את הכללים. אני הוא זה שמוציא לפועל את הרצונות שלי. מכופף את חיית הפרא לרצוני. אוחז בשור בקרניו!

המסיבה מסתבסבת. הספיראלה סובבת סביב צירה. אני פורק את המבוע. מפלים של אנרגיה שמציפים אותי ומאיימים להטביעני. כולי גודש. כולי עומס. כולי מטען. חורג. נפיץ.
ניראה כאילו החללית פערה בי פתח למשהו זר להיכנס בי. ואני במאבק שליטה מולו, על נשמתי.

בעודי עסוק בפריקת המטענים, לפתע אני שם לב שהמוסיקה הפסיקה. הדי.ג'יי מחבר את המיק ופונה לקהל הבליינים: "חבר'ה, אנחנו מבקשים את סליחתכם אבל פרצה שריפה במועדון, נגמרה המסיבה, נא להתפנות בצורה מסודרת..."
אני קולט שמסך העשן מתעבה ומתלווה אליו לפתע ריח חריף של בעירה. ברמקולים מרעים שוב קולו של הדיג'יי ומפציר בחוגגים להתפנות במהרה. המציאות מרביצה לי סטירה מצלצלת. זה אמיתי! עף להביא את הסווטשירט עם הווקמן שדחפתי מאחורי איזה רמקול. מתחיל לסגת לכיוון היציאה וקולט אותם. דמויות אשר שרועות על הרצפה לאורך הקיר. הם לא קלטו. היו מנותקים. אפופים. עפוצים. מכורבלים סרוחים ומשובללים במעמקי המסע שלהם. לכודים במרתפי נשמתם.

תופס אחד ומקים אותו בכוח. מנער אותו. יש לו מבט עמום בעיניים. אני קולט מבעדן איך המפלצת שלו רוכבת עליו ויונקת אותו. דוחף אותו החוצה. משהו זז בו באוטומט. הוא נישרך אחרי העדר. במעלה המדרגות. העשן מחניק. תופס עוד אחד. הוא מסב לעברי פרצוף תפוס ומעוות מסטריכנין. מושך אותו על רגליו. דוחף אותו וצועק לו: תברח! שריפה! הוא שולח לי מבט תמהה אבל מבין את הדחיפות שאני משדר לו. מקים עוד אחת על הרגליים. היא בקושי עומדת. כורך את ידה סביב צווארי ומתחיל לגרור אותה. בדרך בועט בעוד סרוחים. עופו החוצה! יש שריפה! מוביל אותה במדרגות. רסס של מים מקדם את פנינו. אני קולט את הלהבות. כבאים מתיזים סילון מים מהזרנוק. כל הקטע של יהודה הלוי מהבהב בצ'אקלקות אדומות וכחולות. ניידות משטרה כבאיות ואמבולנסים. מאיפה הם הספיקו להגיע כל כך מהר?! וואללה אין לי מושג קלוש.
בעוד כוחות ההצלה זורמים אל תוככי המועדון זורמים האנשים החוצה. משתעלים. מרוטים. מיוזעים. בהמולה שברחוב נוצרות פיטריות של דלוקים סביב למכוניות חונות עם מערכות הגברה משופרות שמפציצות מוסיקת טראנס כאוות נפשם של בעליהם. הדלוקים רוקדים ברחוב על רקע הלהבות ומתעלמים מהשוטרים וכוחות ההצלה. אני מצטרף לאיזו פיטריה ורוקד יחד איתם. בוער לי הראש ואני מוקסם מהלהבות. אני קולט שאנשים שם באיזו פינה מקיפים מישהו והוא מדמם מפניו. מתקרב לשמוע. מסתבר שזאת הייתה הצתה. הוא זה ששרף את המועדון (כן, כן, ממש כמו במערכון של הגשש!). הפרצוף שלו מעוך מאגרופים וכולו דם קרוש. הוא אזוק ושני שוטרים על אזרחי אוחזים בו בעוד פארמדיקית של מד"א מעניקה לו טיפול ראשוני. אנשים זועמים לוטשים עליו עיניים ואני ממש מרגיש מחשבות של רצח באוויר שמתמקדות מבעד לעיניהם, בו.
"דם ואש ותמרות עשן!"

עיניים, עיניים, עיניים.

צינורות מסתחררים. מתלכדים מבטים. הנה הבלונדינית החתיכה והשופעת מתחילת הערב. אני יונק אותה אליי במבטים. סוג של קליק נוצר שם. היא מסתכלת עליי ממרחק של כ 20 מטר. אני שואב אותה אליי כולי מתנודד לאיזשהו מקצב פנימי. היא ננעלת לי על המבט ואני ממש יכול לראות איך הצינורות שמגיחים מארובות עיניה מתלכדים על הצינורות שפורצים מתוך עיניי. יש איזה סנכרון שנועל את ההתלכדות והיא מתחילה לזוז לכיווני. הדברים שמסביב מעומעמים.

כל כך יפה.

בא לי לטרוף אותה. מחייך. היא מחייכת חזרה. ראיתי שהצלת אנשים שם. אני מבטל את זה בהנהון נבוך. למרות שבא לי להיות גיבור למענה שם, לא באמת עשיתי מעשה גבורה. אנחנו מקשקשים וכל אותו הזמן עובר סוג של על חומר בין עינינו. אין מצב שהיא לא קולטת שמשהו קורה שם. פטמותיה מזדקרות כתרעומת על התנגדות חזייתה שכולאת את שדיה הכבדים. חלציי מתעוררים לנוכחותה. פצצת מין שכזאת. אני בטח מפיץ פרומונים כמו שבואש מתיז את נוזל הצחנה שלו. מושיט יד ונוגע בזרועה. אוחז בה. ככה תוך כדי שיחה. אני "להתמוגג" נעים מאוד! לוחץ ומקרב אותה אליי בטבעיות. היא צריכה להרים את עיניה למעלה."קארין". אוחז בה גם ביד השנייה וצולל לה בעיניים. לא מרוכז במילים. כולי מעקצץ. כנראה שאני עושה את הדברים הנכונים ואומר את המילים הנכונות. היא נענית לי. אנחנו כבר מחובקים שם כמעט באיזו פינה. בוא רגע. לוקחת אותי אחריה לאיזו חניה בסמוך. כולי נוטף חשק ומפוצץ הורמונים. היא כאילו נבראה כדי להזדיין. סקסית. חטובה. שופעת בחזה. תחת מעוגל. מושיט את היד ואוחז בפלח עכוזה הימני המעכס תוך כדי הליכה. היא זורקת לי מבט עם רעמת שיער מתנופפת וחיוך מפתה וממשיכה להתקדם כשאני אוחז בישבנה. מגיעים לקטע האפלולי ביותר בחניה. מניף אותה על מכסה המנוע של איזה רכב נוצץ. ברעבתנות מתחיל למצוץ לה את הפנים. להתחפר לה בצוואר. לסחוט לה את השדיים. לשונות חוקרות זו את זו. אני חופן אותה בידיי. כל כך רכה. ובשלה. כמו נקטרינה נוטפת עסיס. כולה דבש. הריח שלה מערפל אותי. פורם לה את כפתור הג'ינס. מוריד לה את המכנסיים והתחתונים במשיכה עזה. ישבנה מתבדר לו על מכסה המנוע האפור מטאלי. אני צולל אל הכוס החלק שלה. אוחז אותה באחוריה וניצמד כולי עם הפה אל שפתותיה. הלשון שלי חוקרת את השושנה שפורחת לה. אצבעותיי נשלחות להרחיב את מפשעתה. מלקק אותן. מרטיב אותן ברוק. דוחף לה אצבע אל שערי פי הטבעת. מרחיב את החור בעדינות בתנועות מעגליות ומחדיר אותה פנימה. ידי שקועה בתוך שני חוריה התובעניים. בין שיניי התחתונות ולשוני מאתר את הדגדגן שלה. נוגס בו קלות. משחק בו. עם האגודל של ידי השנייה מחפש את הנקודה החמקמקה שלה. תוך רגעים ספורים היא גומרת בפרץ של רטיטות וגניחות ואנחות. מחליק אותה לעמידה. היא מתעסקת לי במכנסיים. הזין שלי זקור כולו. היא שולפת אותו ביד רכה וכורעת מטה. הזין שלי בפיה. מתחילה למצוץ במיומנות. עוטפת לי את ראש האיבר בשפתיים בשרניות. מחליקה אותו פנימה. אני קולט שהיא מתקשה לקראת הסוף אבל מתאמצת להכניס את כולו לפה. מתחילה לנוע בשפתיים מעוגלות לאורכו. ידה חופנת את אשכיי. משחקת בהם. אני מתחיל לנוע בקצב עם תנועותיה שלה. לזיין לה את הפה. אוחז לה בראש כנקודת מישען. חווית המציצה והיניקה מחרמנת אותי בטירוף. אני מודע לכל עצב שמעקצץ לי בגוף. כשאני מגורה לגמרי אני מושך אותה על רגליה מסובב אותה על מכסה המנוע וחודר אליה באבחה אחת. היא נוטפת עסיס. מתחיל לזיין אותה מאחור ומניח אצבעות רטובות ברוק על הדגדגן שלה. מרקיד אותה עליי. היא שומרת על קצב שהולך ומתגבר. מביאה לי קונטרות לזיון. אני גדוש כולי והביצים שלי קשות כמו אבנים. קולט את דמות הרפאים הקלושה של מכשפה תאוותנית שמסתתרת במעמקי אושיותה. רוכבת לי על המטאטא. עוד בטרם זה מתמצק לי לכדי מציאות, המכשפה צוללת עמוק יותר פנימה מבעד לדופן המרחב וכמו נגוזה מדקויות הבחנתי.
אבל בנקודת שלהוב החושים שלי באותו רגע הדברים קיבלו ביטולי משמעות לנוכח פירקון הפרשי הפוטנציאלים הממשמש עליי ובא.

גומר

זה פיצוץ על חושי! ממש ביקוע גרעיני!
ממשיך לזיין עד שגם היא גומרת, שוב. מגיע לה. איזו מתנה קיבלתי!

הולכים מחובקים חזרה. נותנת לי את המספר של הפון. ההמונים החלו להתפזר. השריפה כובתה. נגמרה המסיבה. כבר אחרי 5 בבוקר. חברות שלה מחכות לה בקוצר רוח שם, מודאגות. נפרדים בנשיקה. מעיף מבט אחריה בעודה צוללת לתוך איזה רכב עם חלונות כהים. רגע לפני שהדלת נטרקת נידמה לי שאני קולט הבזק של כשף באישוניה. פוטר את המחשבה מעליי.

המסיבה נגמרה אבל אני עדיין בפול פאוור. הסקס הביא אותי למקומות שלא דמיינתי מבחינת חווית תחושות הגוף, וכעת אני מרגיש בשליטה על הבשר. הוא מתפרע תחתיי אולם ישיבתי על האוכף איתנה. אני הג'וקי שדוהר על הצונאמי הזה. לא אהפוך לדולפין. אבל עדיין גופי לא פרק מהסיסטם את הויבראציה של המסע בין כוכבים. שולף את האוזניות של הסוני ודוחף לאוזניים. מתחיל ללכת. INDOOR בפול ווליום נותנים לי מקצב והוא מתלבש לי בול על המקצב הפנימי שלי. הכול מסתנכרן.

הצ'י משתלח בפעימות. זריחה של שבת על רחוב המסגר. אין נפש חיה ברחוב. מדלג במרכז הכביש עם טראנס באוזניות. סוריאליסטי. חולפת בי תחושת בדידות כבדה לרגע כמו אותו לוויתן מחשבות אדיר. גורף אותי בדרכו. אני מים. נותן לו לחלוף דרכי מבלי להתנגד. קצב ההליכה שלי מתגבר. רכבת צפון. הכול שומם. אמרו שזאת עיר בלי הפסקה, אבל אני קולט כאן את הפאוזה. תנומתו של הכרך לאזור כוחותיו. הכול זז בפעימות. זאת כנראה חוקיות הבריאה כפי שהוכתבה במפץ הגדול. גלים ופעימות. העלרוד המובנה של החיים!

הידעתם שבמחקרים עדכניים גילו כי חלקיקים, בניגוד למה שסברו קודם, אינם כדוריים כי אם בתצורת מיתר?! זה מסביר הרבה דברים על רזוננס. תחשבו על זה: באם חלקיקים הנם בתצורת מיתר, ואנו מורכבים מצבירי חלקיקים, אזי מולקולות קיומינו עצמן מושפעת פוטנציאלית מתדרים. כלומר שאין פלא שלמוסיקה יש עוצמה עלינו, שהרי קול הנו תדר אשר באפשרותו לחולל בנו עצמנו רטט ( שהרי זה מה שקורה למיתר - הוא רוטט )בתהודה הפנימית. אחת המסקנות שניתן להפיק מכך היא שמוסיקה יכולה להיות המפתח שפורט על הרגשות. וכל זה בצורה שניתן לכמת. אולי יום אחד יעמוד לרשותנו בתור המין האנושי הידע להשפיע בצורה מובהקת ומדויקת על תודעתנו בעזרת צלילים. כמו פרוצדורות של מחשב.

ניצוצות המחשבה משלהבות אותי. INDOOR בטראק ושמו SHIVA. אין ספק שהמוסיקה משפיעה עליי. התודעה שלי מעקצצת ויש בי ביטוי הוליסטי לסיטואציה הזאת:

אהבה

שטוף בה. צולל בה. כולי אהבה פועמת. מכיר את האמירה הסרקסטית הזאת על זה שאהבה זה כולה אנדורפין חרמני שמשתחרר במוח. סוג של סם. אבל כשאני שם זה פשוט לא איכפת לי. ז'בוטינסקי מריץ את עצמו מתחתיי. אנשים בטיול שחר לשחרר צרכים של חיות מחמד. הנה אחד שחוזר מאיזה בילוי לילה. משחק המבטים. הצלפה של גשוש האבחנה המשתלח. הוא דלוק. אני קולט לו בעיניים. כל אחת מהן כלבנה במילואה בעת זריחתה. חצי מהפרצוף שלו לפחות הן תופסות. פעורות. מתקרבים זה לזה. בכוח רצוני אני מונע ממנו מלהתיק את עיניו מעיני. תוך כדי הליכה ברגע החטוף ההוא השתחלתי אל תוך נשמתו מבעד לצוהריה.

רואה את השדים שניזונים בו. רובם שדים שרדפוהו מן העבר והם דהויים ועייפים אולם אחד מהם כולו בוהק וססגוני ומלא מרץ וברק. זה החייזר מהחללית שלו!
נעמד בדרכו והוא ניבלם אל מולי. עיניו שופכות בלבול וחוסר אונים. הוא מנסה להתיק את מבטו מעיניי אולם אני לוכד אותו כמו שמרקיד נחשים מהפנט קוברה. ניצבים זה אל מול זה ברחוב הראשי ההוא שכמעט ושומם לגמרי. שולף את האוזניות מהאוזניים היות ואני מרגיש שאני זקוק לריכוז עילאי. רחש המוסיקה שממשיכה באוזניות מתמזג עם ציוץ ציפורים. מזהה בתוכו את השד. הוא כמו מופע אחר של השד אשר בתוכי רוקד. משוכנע שאם יכולתי לשלי אוכל גם לשלו. השד שלו מחופר בו עמוק. מדמיין לי דקר של אנרגיה בצורת חרוט מאורך. מתחיל להשחיל אותו מבעד לעינו הימנית. הוא מתלקח בעת החדירה. הבחור מזדעזע על עומדו. קולט את הסומק שבלחייו ואת נשימותיו הכבדות. השד משחרר את אחיזתו בו מעט כדי להילחם בהתקפה הבלתי צפויה שלי. הוא חומק ממדקרותיי בתנועות לולייניות אך לא מרפה מהבחור. חולף רגע קצר עד שאני מזהה כי תשומת ליבו של השד מתרכזת בי וכי נזנחה קפדנותו על מאחזיו. באינטואיציה, שטף מחשבותיי פתאום מתגבש בי לכדי תובנה.

שואג!

ישר אל תוך החרוט. זאת זעקה כבירה אשר נקרעת ממעמקי ישותי ומפלחת את דממת הבוקר המנומנמת של שבת המלכה ומחרידה אפילו את הציפורים. זאת שאגה שמרכזת את כל הדאגה שלי אל המין האנושי שנופל קורבן ליצר. מרכז את כל דמיוני בדקר המשתלח אשר שימש כרמקול ידני הפוך ונוגע בקצהו החד והבוער בשד המסתחרר שקפא על עומדו כאילו כפאו השד. הוא נילכד! נידבק. כמו זבוב על מלכודת דבש. אין ספק כי מיתריו רטטו בתהודה פנימית משאגתי עד כי הוא כה הופתע שנפלו חומותיו לרגע. שולף אותו החוצה. הוא מתכלה בלהבה בוהקת. הבחור מתחיל להשתעל בעוד עיניו לכודות עדיין במבטי. משחרר אותו בניד עפעף. הוא רוכן לשקערורית אדמה אשר תוחמת גזע פיקוס ומקיא את קרביו.
מעיף מבט מסביב. בחלונות ובמרפסות צצים פרצופים מבוהלים ונזעקים. זאת הייתה שאגת השכמה רצינית. מעניין איך כל אחד מהם ניקרע משרעפיו הפרטיים למשמעה. זאת הייתה השאגה האדירה ביותר שאי פעם שאגתי. טרזן בטח היה מתקנא בה.

הוא מרים אליי מבט. יש איזו צלילות בעיניו. תודה. סבבה אחי, הכול רגוע, פשוט ראיתי שאתה קרוע, אתה בסדר עכשיו?! כן, תודה, הצלת אותי, היה לי מה זה טריפ רע. עוזר לו לקום. יופי, אז שמור על עצמך, הא?!

ממשיך.

המסע לוקח אותי בנתיבים פתלתולים. פעם זה חתול שמוליך אותי, פעם כיוונה של הרוח. פעם ציפור משונה שחותכת את השמיים. לא מחפש סימנים, הם מוצאים אותי!
החושים שלי מחודדים כאילו והוסר מעליהם מסך. איזו צלילות משונה מעצימה את תפישתי. בליל של ריחות צלילים ומראות מסתחרר סביבי ואני מבחין בקישורים הטבעיים שבין הדברים. מעולם קודם לכן לא שתתי ליבי בצורה כה ברורה לאחדות הבריאה. מגע הקרקע המתנגד לפסיעותיי מעביר בי הולם פועם של תנועה. טעמיה של הרוח המנשבת כממתק על לשוני. אני מבחין בבליל ניחוחותיה של העיר זולגים אל תוכי. מבחין כיצד הזיעה הניגרת מנקבוביותיי מצטברת אל הלחות שבאוויר ומים חוברים למים. גופי פולט ריחות מאומצים של שריפת אנרגיה אשר נמזגים בניחוחות העיר. הכבשן שבוער בחלציי מניע אותי קדימה, אל הלאה.

ככל שהדברים מתפרקים בתודעתי לפרטים רבים יותר כך מתווספים בה נתיבי תפישה ולכידה. קישורי רשת הנוירונים מסתבכים והולכים עם כל צעד נוסף, עת חושיי מלקטים את הגירויים ממש כמו שנודיות בריאות מלקטות מולקולות של חמצן מתוך האוויר. החושים מסתברים לי כמהתלת חיי. לנוכח חדות תפישתי הנוכחית אני מגלה כיצד מתגמדת לה ההפחתה הסטנדרטית כצריף מט לנפול הניצב אל מול גורד שחקים.

מופחת

זה מה שאני. לא, לא כרגע. זאת אומרת כרגע כרגע, כן. זה הרי הסטנדרט. ואני פה רק משחזר מהזיכרון. ובכלל כל הפסקה הזאת הנה במאמר מוסגר. ארס פואטית. אבל עצם ההכרה שלי באותו הרגע בהיותי מופחת, כסטנדרט, היא זאת שמחוללת בי שמות. פעמים רבות אני תוהה באם עצם התובנות שלי בכלל מביאות לי אושר כלשהו. לא שחלילה אני טיפוס ממורמר. פשוט כשזה שכלי מדי, יש גבול למתיחת הרגשות כדי שיכילו זאת. זה כמו מרדף אחרי הרוח. ככה זה המרדף אחרי השלווה. ומלכתחילה ייעדתי את החפירה הארכיאולוגית הזאת לחשיפת שלד נשמתי עצמה אשר ניקבר תחת רפש חוויותיי אי שם בעומק אישיותי כדי לזקקו באור. וכל תובנה חדשה הופכת להיות כמו דרגת הגדלה נוספת במיקרוסקופ. הרזולוציה מתחדדת. המרחק אל האושר מתארך. עודף הפרטים מסווה בתוכו את מטרתי האמיתית. מחט בערימת שחת. זה מכומס לכדי אלמנט זעיר במערכת אימתנית ומרוב עצים לא רואים את היער. גבולות הבשר הם גבולות החישוב והתעצמות הרעש מעידה על התקרבותי לארץ הניכר.

מופחת

מכיר בזה כשגרת חיי. מנגנון ההגנה של שפיותי כנגד ריבוי הפרטים. הטריק שלי לסנן את עודף האינפורמציה. לברור באינטואיציה את הפרטים הרלוונטיים בלבד. כמה פספוסים מתרחשים לי עקב ההפחתה הזאת?! כמה שגיאות עשיתי בגלל פרטים זעירים שהוזנחו כי לא היו לי מספיק משאבים וזמן לטפל בהם כראוי. כל ספקטרום החושים שלי הכפיל שילש וריבע את עצמו כעת. המוח שלי מעבד את הקלט במהירות מסחררת. מרגיש כיצד מתחמם לי הראש כאילו זה מנוע שמאומץ בסל"ד גבוה. אני באוברקלוקינג! אז למה לא ככה תמיד?! למה מופחת כשיגרה?!

ניראה לי שזה קשור למצבי הכוננות הנפשיים של בן האנוש. מצב חירום מוגבל לתפקוד של פחות מחצי שעה. אחר כך באה קריסת מערכות. כנראה שזה מושפע מצריכת האנרגיה המוגברת. צ'י. הזלילה הזאת של עודפי החירום המאופסנים לעיתות משבר .
אז שם הייתי מוגבר עד מעבר לקצה גבול היכולת. ההתמוטטות לבטח צפויה בקרוב. על הזין. חייב להמשיך ולפרוק כדי שלא להתחרפן.

מחיש צעדים

אני מרגיש כי אומנם השתלטתי על השד שבי עדיין רוקד אולם משהו אחר משדר לי כי לא הכול כשורה. האם לגמתי יותר מכפי יכולת הקיבולת?! האם ניסיתי לסחוב יותר מכפי יכולתי לשאת?! בטרם קריסה מפציעים הסדקים.

ממהר

קירות הבטון סוגרים עליי. רחשי אוושת מנועים מטרידים אותי. פתאום זאת כבר לא הליכה סתם. ניראה שמשהו או מישהו עוקב אחרי. התחושה הזאת שמישהו מסתכל עליי.

מחפש

כלום. האם זאת סתם תחושת פרנויה?! התחושות שלי בדרך כלל פוגעות. האינטואיציה שלי בדרך כלל טובה.

רעש

זה הופך להיות רועם. לא רק באוזניים. בכל החושים. כמו רעש לבן. הפרעת רקע. בלא אותה הגנת הפחתה, אני כמו פצע פעור וכל תשדורת כמוה כנייר לטש על עצבים חשופים. ויחד עם כל הרעש שהולך ומתגבר לעטוף אותי, מתגלה לי איזו אמת כבירה. אמת אשר מסירה את לוט אשליית העצמיות מעל חווייתי.

זה לא רעש!
זהו קול הדממה הדקה!
זה לא אני!

זה מחריד אותי להבין את זה. רץ כמו משוגע. כל שכבות האספלט והבטון שסביבי, אנדרטה למעשי אדם, חייב לחמוק מהסביבה הזאת אשר נידמה כאילו פוערת עליי את מלתעותיה לבולעני. אולם כיצד אברח מעצמי?! ומי הוא זה אשר הנני אם אינני אני?! אם באותו הרגע לא הייתי מבוהל, הייתי לבטח ניזכר בקוני למל. מרגיש כמו עוד חוליה בשלשלת. חייב לנשום.

קטן עליי... קטן עליי... קטן עליי...

משנן את המנטרה כמקצב לריצה הפרועה. זה המסע הזה שיוצא מפרופורציה. אבל זה לא פנימי. זה מבחוץ. את השד הפנימי שלי כבר רתמתי. אולם כשפעור סביבך היקום כולו, ואתה כמו אמבה קטנטנה בתוכו, כמו רפש ביולוגי אקראי אשר גלי החיים משתברים עליו, רק אז אולי יש תחושת שפלות רוח אמיתית ומסתבר לך לאשורו, מי רותם את מי.

ים

מדלג אל תוך המים. זה כמו רחם. הגלים כמו פעימות לב. המפלט האחרון כמעט, בו לא נגעה יד אדם. משהו פראי שם מדבר אליי. קורא לי. זה מקצב הבריאה. שקוע במים והזרמים דוחפים. קולט את התבנית. היקום מקבל ביטוי בקצב. אלו הן פעימות ההולם. דופקות. הגלים מכים בי. תן לי מה שיש לך! שואג אל הים. תן לי בראש! משווע להילקח שם.

פתאום שקט. צלילי השתברות הגלים נדמו. אני שקוע. הים משך אותי לבולעני. הוא התרצה לתחינתי להתמזג. מתערבל בזרם אפל אני מוצא את עצמי צולל. המים עכורים. חלקיקים מרחפים מציירים את מחול איזון הפוטנציאלים של העוצמה הזאת המתנפלת על החוף וניגפת. קרקעית חולית לרגלי. משחרר. יש לי ציפה שלילית. נח. זאת תהום תחתיות. המקום הנמוך ביותר בחיי.
משקל המים מועך אותי תחתיו. מגביר את לחצו על אוזניי במעין צפצוף. אני תוהה באם כך נישמע לי קול הדממה הדקה מבעד לאטימות התווך הנוזלי המתפרע. מפמפם נשיפונת להיפטר מהלחץ. לא. זה עדיין שם. קורא לי. כמו אזעקה שקטה. אני משתעשע ברעיון להפטר מזה אחת ולתמיד. זה יהיה כל כך פשוט. פשוט לשקוע כאן. לשחרר את האוויר שלכוד בריאותיי ולנשום את הים.

האזעקה נשמעת בהולה יותר. כמו סירנה שמתקרבת. עיניי הפקוחות אל העמימות של הים וצורבות לי מהמלח. מסתכל למעלה אל האור שקולח פנימה בעיוותים רגעיים של פני הים הממסכים אותו בתנועה מתמדת. צלליות תעתוע. עיוואים באספקלריא.

לך לך

הזרם מטלטל אותי מרבצי. מסתחרר. מתערבל. נחבט. שונית בקרקעית. סלע שהפך מקום מושבת יצורים מימיים מתקרב אליי כמו טורפדו. אולי כשהכול רגוע נינוח ושליו סביב אני יכול להרשות לעצמי לקפוא על שמריי. אך כשהסכנה מזנקת לעברי, ככה, בחטף, הנמר שבמרתף מסתער. לקחת שליטה. ואני מרשה לו.

זה עניין מיידי. חלקיקי שנייה. ממצב מנוחה מוחלטת ומוכנות משונה לחבק את הקץ, האינסטינקט החייתי של השימור העצמי דורך בי את הקפיץ ונוקר בי את הרפלקס. ניתז למעלה כמו אבן קלע מבליסטרא. תוך כדי ציפה אני קולט שבחרתי בחיים. נותר לי רק להבין איפה למה?!


סחוט.

הים מקיא אותי. פתאום משהו אופטימי צף בי. עוד לא אבדה כל תקווה. קלושה ככל שהיא לא תהיה, היא עודנה שם. גץ בקושי אולי, אבל עדיין עם פוטנציאל להתלקח שוב.

גורר את עצמי ונשכב על החוף. סקרנים מתגודדים סביב. נושם בכבדות. שברי מציאות מתמזגים בי לכדי תמונה מרקדת.

נמלים זוחלות לי מתחת לעור
והשמש מלטפת אותי
הים שמרכין ראש משאיר לי בחוף
אוצרות משונים

כחול של שמיים וענני נוצה
והמוח שלי בוער
הרגליים הולכות לי כמו מעצמן
אני סליל עשן מיתמר

החוף השומם והמיית הגלים
ורוח קלה בשיער
סרטנים שחומקים אל הים התיכון
ובפה יש לי טעם מוזר

כלב של ים נישטף אל החוף
דיברתי איתו שעה
ולנגד עיני הותמר הוא לסלע
אז דיווחתי על המראה

להקת זרזירים במחול מטורף
מנקדים את השמיים
בהיתי בהם והבנתי
שאני לא יודע כלום בינתיים

אחר כך שוב צעדתי דרומה
מטביע עקבות בחול
שנמחו במים שקופים
שבאים מהים הכחול

והדרך התארכה לי מאוד
השמיים כבר עטו כתום
אך אני המשכתי ללכת
כן אני המשכתי לזרום

הידעתם שלים יש קצב?!
לפעמים הוא מתאים לעצב
לפרקים הוא דומם לעיתים הוא ניגון
מזמור עיקרון השצף

והשמש שוקעת והים עולה
ואני ממשיך על החוף
ועמוק בליבי אני יודע
שאני רק פסיק באינסוף!

חי

בכל זאת. כנגד כל הסיכויים אני עדיין חי! כנגד כל ההתנגדויות והשדים שאורבים לי בי לטרף. ניטשה אמר פעם: מה שלא הורג מחשל. המפקד הניאנדרטלי שלי בטירונות הוסיף לזה סיומת סרקסטית: ומה שהורג מחשל את אמא! אבל הפואנטה היא, שזאת בחינה מתמדת. ומעטים הרגעים בהם ניתן לרבוץ על זרי הדפנה. בעולם המעש אין רגע דל. יש תנודתיות תזזיתית. מקום שלכאורה ניראה שליו ורוגע יכול להכיל בתוכו את התופת. ודפנות המציאות דקות. ושחוקות.

בכל מסע בו צעדתי היו פזורות מלכודות. חלקן הפילו אותי בפח. על חלקן התגברתי. את חלקן עקפתי. לזהות אותן זה לא דבר של מה בכך. אבל לקראת סיומו של אותו המסע, עת צעדתי לכיוון דירת הקארחנה שלי שם בנווה צדק, אחרי שעוד חוויתי הרפתקאות שונות ומשונות ביפו שלשם נשאוני רגליי, והותירו רק הד קלוש מכדי להעלותו באוב זיכרוני, גיליתי לפתע את המלכודת הגדולה מכולן!

אתם מבינים?! הטריק הגדול ביותר של השטן הוא שהוא הצליח לגרום לאדם לפקפק בקיומו. והפחד הגדול ביותר שלי פרץ שם מוקדם יותר, כאשר חשתי בו עוקב אחרי מבעד למרקם הבריאה. רק שלא ממש הבנתי את זה באותו הרגע שבו חוויתיו. היה צריך עוד משהו קטן, כדי להביא בי את התובנה. וכמו תמיד, זה בא בביטוי של פרץ אלימות.

דווקא כשנידמה היה לי שאני מזוכך מצאתי את עצמי בתוך סמטה. כתלים מזוהמים בטינופת וכתובות נאצה ומאוירים בגרפיטי גסים של פרץ כשרון נעורים מרדני, מקיפים אותי. הייתי שם כנטע זר. במובהק. זה היה תת עולם שלישי שכמו התקיים בבועה נפרדת. הצד השני של המראה. חבורה של נערים היו על הברזלים. דמדומים. איזו כוסית עסיסית נקלעה לשם בטיפשותה כי רבה. מתעורר כמו משרעפי מבטי ננעל על עכוזה המעכס. החרמנות שלי בלתי נדלית. אפילו כיום. איבדתי אוריינטציה שזה משהו שממש לא קרה לי הרבה בחיי. לא היה ברור לי מאיפה הגחתי לסמטה ההיא. אבל זה לא היה רלוונטי. מה שכן היה, זה שראיתי את הזאבים שם על הברזלים. מעשנים את מקלות הסרטן ונועצים מבטים בכוסית שהחלה להחיש את צעדיה. מודעת לעיניים החרמניות שחוקרות כל סנטימטר מגזרתה. אני בטוח שהיא הצטערה באותן שניות על בחירתה קלת הדעת בהופעה חושפנית ובמה שניראה על פניו כקיצור דרך, אך הסתבר במהרה כנתיב ליסטים בעודה צועדת בו עטויה מיני קצרצר שעוד רגע וגילה את בית צפונותיה לעין כל. אני עצמי הסתחררתי מהקרנת מיניותה אשר באופן פלאי וכלשהו התגברה והתעצמה עם הפחד שלה. היא הייתה כמו משדר רב עוצמה של אותות זימה. מגנט לגברים. כולה בוהקת.
שדה השפעתה חופשי לכד את חבורת הזאבים. ואותי.

כמו על פי אות רגע אחרי שהיא חלפה על פניהם ומישהו מבינם סינן משהו לעברה שלא שמעתי והיא העיפה בהם מבט מעבר לכתף, הם פרקו מהברזלים באחת. כמו יחידת פשע מאורגנת היטב. רגע לאחר מכן הם כבר סבבו אותה.
צעדתי לאיטי מאחוריהם בוחן את הסיטואציה. אחד שלח את ידו ונגע לה בשיער, היא נרתעה. אחר מצידה השני השמיע איזה קול וצחקק כשהיא נבהלה. אחר מאחוריה שלח יד וצבט לה בתחת. היא קפצה קדימה מתנודדת על עקבים. מחישה את צעדיה כדי לא לאבד שיווי משקל. נתקלה בזה שהלך לאחור עם פניו למולה ובדיוק נעצר.
כמעט הכול זרם כמו על פי תוכנית אב של גאנגבנג אונס.
כמעט.
הפרמטר שלא נלקח בחשבון, הג'וקר המטורלל שנשלף שם וטרף את הקלפים, היה אני. חנוט בחמת זעם מלובנת. עטוף בה כבחליפת צלילה של אמודאי, הדוקה ואופפת. חרון אף טהור.

עמדתי שם עם אצבעות מתאגרפות לכדי פטישי מחץ בתנוחה שפופה, ממתין. תזמון הוא דבר קריטי. מישהו מהם הניף אותה והטיל אותה על הקרקע. ראש נחבט באספלט ברעש עמום. אחוזי אקסטאזה הם החלו לגהור מעליה. ידיים חמדניות חופרות וחוקרות. תולשים ממנה את הלבוש המינימליסטי. לא איכפת להם מכלום. כאילו והם אדוני היקום והסמטה היא ממלכתם. בהפגנתיות מוחלטת.
לא, לא, לא...
הפחד השקיט אותה. מתחננת. דמעות אילמות בעיניים קרועות לרווחה. היה רגע של קצר חשמלי עת הצטלבו מבטינו בחטף.
הרגשתי את מערכת הדם שלי גועשת בעורקים. הלב פועם בעוצמה. טיקים קטנים בשרירי הארבע ראשי שמעידים על מפלס האדרנלין שעולה בי. לוגם נשימות עמוקות מלוא הריאות. מאט את הדופק. כמו כדור באולינג שמסמן את הפינים לקראת היירוט. יודע שהולכת לבוא כאן התנגשות אלסטית שאולי תישלח כאן מישהו לרופא פלסטי. אבל גם לא איכפת לי אם זה יהיה לקברן. ללא רחמים. ללא מורא. משחרר את השד הכבול.

הסתערות

הגוף משתלח וצובר מהירות. מאסה משולחת רסן מאיצה בצעדים ארוכים וברכיים גבוהות. שומר על דממה כדי לחולל את מקסימום הבלבול בשורותיהם עם אפקט פיצוץ הרקמות בהתנגשות. אחד מהם מרגיש במשהו ומרים את ראשו לכיווני. עובר דרכו עם ברכיה לסנטר. מתיז אותו במסלול בליסטי עם העברת התנע במתקף. גניחת איבוד הכרתו נבלעת בזעקות השבר של חבריו.

אנדרלמוסיה

זורח בי חיוך פנימי. איזו שימחה עילאית מפכה בי. אני הכי חי בלב ליבו של התוהו ובוהו. כשכלום לא ברור. כשאין רשת ביטחון. כשמערבולת החיים מסתחררת על הצטלבות גורלית והעתיד לוט במסך ערפל כבד מאי פעם. עת משוואת הקרמה עוברת את הצמצום ההכרחי. הנעלמים מתגלים והפיתרון מתחוור לאשורו. חייב להיות זה אשר צדקתו תצא לאור, שהרי כישלון בסיטואציה שכזאת משמעו נזק מאסיבי לפרחח האקטיבי, וממש לא מתאים לי להיות עוד גוויה שמתגלית באקראי, מוטלת בתעלה ומנופצת לרסיסים כקורבן סתמי נוסף בקרב על גורל האנושות, שמתנהל בין הטוב והרע.
מי הוא מי כאן בסיפור המעשה, גורל כבר ישפוט.

דלוק

מעולם קודם לכן זה לא קרה. להתנגש באלימות כשאני בספירה שכזאת. כל שריר ציית לי. כל גיד נענה לרצוני. כל תנועה הייתה מדוקדקת וקטלנית. מהלומות ניתכות כמו ברד. שוקיי כורתים איברים בלואו קיקים כמו גרזן שחוטב גזעים לכפיסים. גודע את שמורת הטבע שצמחה לה כך פרא. מרפקים לטווח הקצר. אגרופי מגל וסנוקרות. מתפתל ביער ידיהם הסבוך כמו עטלף מהגיהינום. דילוג מעל וחצי תפנית שנבלמת בצלעות שנסדקו מהאימפקט. אפים שבורים ומדממים. לסתות שחרגו ממקומן. מרגיש כמו מלחין שמנצח על אופרת השילם והנקם! לא מבזבז זמן על לפיתות, אולי על דחיפות ומשיכות רק כדי לערער את איזונם. כל השאר זה מכות יבשות ואפקטיביות. מנער אותם כאליו אני מחבט שטיחים והם אסקופות נרמסות. זה נגמר לי מהר מדי. כמו עדת כלבים שנסה ללקלק את הפצעים באיזו פינה אפלה ככה הם ברחו. משאירים אותה המומה ומדממת ואותי משתוקק לכתישת עצמות כמו חרמן שלא בא על סיפוקו וננטש כלאחר יד רגע לפני השיא המיוחל. ולאיזה שיא בדיוק ייחלתי?! הופעתו בטרם עת של מר מוות עצמו מוכרז על ידי מר גורל תוך הכרזתי כרוצח?!
הרמתי חתיכת בד קרועה ומחיתי דם מאגרופי וניגבתי את פני. בואי, עוזר לה לקום. באופן גרוטסקי מסתבר שהבד שאיתו אני מנגב את הדם הוא חצאיתה השסועה. מגיש לה אותה במבוכה. היא מסתירה את מבושיה איכשהו. מדדים לכביש שממול. תוך שניות עוצרת מונית לסימוני. בלי מילים עוזר לסקסית המקורבנת להיכנס פנימה. שואל אותה אם היא רוצה שאבוא איתה בפנטומימה ותוך כדי עוטה את הפרצוף המבין. לא. שולף שטר של חמישים מהארנק ונותן לנהג. אפוף בעננת עשן דיזל צופה בה מתרחקת. מכורבלת שם במושב האחורי. באותו הרגע לא היה בה שום דבר סקסי. כמו ציפור פצועה חבוטה ומרוטה. לקח לי בדיוק שנייה וחצי לרחם עליה. ואז זה הציף אותי שוב. איזה חוסר סיפוק משווע. תחושה של להיות קרוב למשהו ברמה שאפשר ממש לטעום אותו רגע לפני שנילקח.

צל

כמו לעמוד בצל. אבל לא סתם צל. כמו צל של ליקוי חמה. אחד כזה שמגיע משום מקום ובהפתעה. כמו צל של פטרייה מתאבכת של פצצה גרעינית. כמו צל של דרקון שבדיוק צולל לנשוף לך בעורף.

צמרמורת

שוב פעם התחושה הבלתי נסבלת שמישהו עוקב אחרי. בדיוק כמו מקודם. אחת משתיים. או שהמסע הזה היה ספוג בהרבה חומר, או שלא נסנקו עדיין הסוגרים. מה שבטוח זה שאני עדיין שם. זה עוד לא נפרק מהסיסטם. הצוהר עדיין לא נאטם. קיימת עוד זליגה.

לא יודע בדיוק מה גרם לאסימון ליפול. זה היה אולי קצת כמו התמונות התלת ממדיות האלה שנראות לך כמו קשקוש שמביא טשטוש, אבל אם אתה מאפשר לעצמך לצלול אל תוכן לפתע נפערות בן תמונה תלת ממדית. אולי זה היה הייאוש שהביא את זה. את הקבלה. את ההכרה. זה היה הצל שעדיין היה רעב בי. רעב לניתוץ. רעב לריסוק. רעב למעיכה וקריעה ותלישה. רעב להעניק כאב. צמא לדם. לחיים. והוא המאפיל עליי.

אותו הרגע נמלאתי יראה. ככה בגילוי עצמי של כלי שרת שבא לי בחטף.
וידעתי אותו, כמו היין והיאנג, כמו הדואליות הזאת של הבריאה, פשוט ידעתי אותו, את השטן שמתנשא מעליי. ולפרטי פרטים. את פרצופו המזוויע, את הרשע שבוער בתוך עיניו. את גופו הכמוש וקלשונו החלוד. את רירו החומצי הנוטף והארס הרעיל שזולג במורדותיו הכעורים. את הדקדנס. והזין הכי גדול בכל זה היה לגלות שהוא בן דמותי!

האמת שזה היה מבעית. התחלתי לחפור בתוך עצמי אחרי זיכרונות של מעשים טובים. מצאתי כמה ספורים. אומנם האור לא גירש מעליי את האפלה ההיא באותו רגע, אולם הם היו לי כנחמה. עצם הידיעה שאינני נישלט לחלוטין בידיו. עצם ההבנה שכל רגע הוא קרב על נשמתי בינו לבין הבורא שבי. ככה. המשמיד והבורא. במשחקי הצל והאור וגורלי שכנראה עדיין לא נחתם.

נשרך

הגעתי לבסוף הביתה. דירת הקארחנה השוממה חיכתה לבואי. היכן שאניח את הראש הוא ביתי. נהר המחשבות געש עליי בשוכבי. מחשבות צלולות ורעיונות מעורפלים. נידמה לי שנרדמתי לתוך חלום אבל לא זוכר עליו פרטים. מה שכן, לכשהקצתי, העולם ניצבע בגוונים בוהקים ומלאי חיות, וכך גם רוחי. הצוהר ניסגר וגירשתי מעליי את זיכרונותיו המטמאים של הרוע ששוכן במעמקיי. עד לפעם הבאה.

יקיצה

מלשון קץ. מה מסתיים שם לדעתכם?! ומה שם מתחיל?!
אולי זה איזה זרם שמתמזג עם אחד אחר, כמו פלג שחובר ליובל, ככה אני נישא לי הלאה ברצף התודעה.


לזמן יש איכות משונה. לפעמים דקה נידמת לנצח. לפעמים חיים שלמים חולפים בהבזק. סוחב בינתיים את המשא הזה. סוחב לבינתיים במסע הזה. אני ער לכפילות. ולשיעורה המאריכי. כל מעשה מקרין על הבריאה. כל מחשבה משפיעה על מעשה. כל הבריאה כולה משתקפת בעיניי. עיניי משקפות את הבריאה. וכמאמר האר"י ז"ל מסתבר ש: האדם עולם קטן, העולם אדם גדול.

אז אתם מבינים אם כך למה ההתנגדות לתזוזה הזאת הנה מענייני?! שהרי היא זאת אשר תחשל אותי במסע הבשר לגבור על היצר. שהרי טרם הוא אמר את המילה האחרונה. שהרי כל עוד אני חי, כך גם הוא! בי טמונים השדים ובתוכי גם חיים המלאכים.


אז זאת הייתה רק דוגמא, כל הסיפור הזה. שהרי מסע קיים בכל רגע נתון. או שמא מוטב לומר בכל מעבר שבין שני רגעים. בתווך שבין הזמנים. ובעצם רבבות מסעים אחרים שאותם צעדתי יכלו לשרת אותי נאמנה באותו האופן בהביאי את סיפורם. אולם בחירתי במסע ספציפי זה לא הייתה סתמית. הוא הכיל את שלשלת הנסיבות כולה. ובכך הוא מספיק חזק לשאת את עצמו תלוש ועדיין לא לקרוס מבלי להדגים קודם את כוונתי.

והכוונה הפשוטה שביסוד הפוסט הזה הייתה לבחון את עצמי על רקע התנהלותי בעולם המעש. מפורק לגורמי היסוד, לאבני הקיום הבסיסיות, היא מסתכמת בסופו של דבר בבחירה. הצומת הזה שטס למחוץ אותי. הפיצול העתידי שממשמש להסתער עם כל רגע נוסף של נשימה באפי. ההסתעפות הזאת אשר משוועת להתבהר בבחירה:


"הכול צפוי והרשות נתונה"

אחת החידות המפותלות ביותר. ולה הרבה הסברים וסברות ופתרונות ודעות. לא אלאה אתכם בכולם. שהרי ענייני בא בזווית ספציפית שלה. וגם אם להודות על האמת לא אתיימר כלל להיות בקיא אף במקצתם. אולם משנתי השכילה להשכין שלום בחידה זאת ובפרשנותה, הפרספקטיבה הפרטית שלי קימטה את הסתירה שבמשפט ואכפה עליה לדור שלווה בתודעתי. צפה בזרם התודעה מעדנות.
והפתרון לבסוף מסתבר כפשוט. כמו ההמצאות המתוחכמות ביותר, ניחן הוא במוטיב המבליח של הבסיסיות. או כפי ששרלוק המלוק היטיב פעמים כה רבות לציין: זה אלמנטארי ווטסונים קטנטנים שלי!

הכול צפוי (לעין הבורא) ואני לא מתכוון למופעו המצומצם המפעם בכל אחד ואחד מאיתנו, כי אם לסך הווייתו הנצחית שמעל לזמן ולמרחב. והרשות נתונה (לנו לבחור). והרי פה נעוצה הבעיה. הגישה הסטנדרטית מציעה כי היות והבורא הנו על זמני, אין הוא מוגבל על ידי רצף הזמן הנכפה עלינו בחד כיווניותו. בעוד ואנו מצייתים לכיוון התנועה. מהראשית אל האחרית כתכלית. כך שהעתיד מחביא מאיתנו את עצמו. וכך אין אנו מודעים להשלכות מעשינו ובחירותינו. וכך אנו עצמנו מקבלים רשות לבחור כאוות חפצנו. בעוד הבורא צופה כל, בחירה עתידית נגזרת מהלא נודע כלפינו בעוד אשר אין חלות מגבלות אלה עליו.

אולם, טוען אני, כי אין הסבר זה מדויק. שהרי אם הבריאה נבראה לעינוג הבורא, אין זה סביר כלל וכלל כי יוותר הוא לעצמו. וכי לשם מה הוא זקוק לטריק שכזה?! אין ספק בליבי כי אף הוא קץ ומאס בשעמום הידיעה המוחלטת. לבטח הוא התקין מנגנון אשר יניע את גלגלי העניין. הן הרי בראשית היה תוהו ובוהו.
תוהו ובוהו מהגדרתו בלתי צפוי הוא בעליל. אולם במעשה הבריאה נתן הבורא סדר בדברים תוך הפרדות ותיחומים (לילה ויום, ארץ ושמיים, טוב ורע, זוכרים מתחילת הפוסט?! הדואליות המטרידה?! זוגות זוגות?!). אך אף על פי אותו הסדר, עדיין התוהו ובוהו בצורתו הראשונית, בלתי צפוי וסרבן ומרדן. והבורא הותיר אותו על כנו כבסיס לשינויים.

אם כן, קיימות ספירות של תוהו ובוהו וגם של חוק וסדר.

הכול צפוי (בקו הזמן של מי שאני עכשיו) והרשות נתונה (להשתנות).

וכאשר אשתנה, עולם שלם ייאלץ לבצע התאמות קטנות לכך. להשחיז את עצמו כדי להכיל את האני החדש מסונכרן במעשה הבריאה.

אבל הן אנו יודעים, כי כל רגע מביא עמו שינוי.
והעולם מכיל את מידות התוהו ומידות החוק.

והאדם הוא עולם קטן (כלומר מכיל בתוכו את שני אלה).

כך שאף על פי שכל מעשיי צפויים, לעזרי ניצב התוהו: אני יכול להשתנות. וכך מאלץ היווצרות הסתעפות חדשה במרקם הבריאה.


אנטרופיה, אהובתי!

וכך ממשיכה לה הספיראלה. והמעגל הזה הולך ומתרחב. ומאתגר. אומנם חוקי הידיעה יחולו מחדש על ההסתעפות שנוצרה, וכך שוב הכול יהפוך להיות צפוי, לגבי, לכאורה, אולם בל נישכח את הקטע שחבוי כאן בעומקם של עניינים. הרי הבריאה לא נסובה סביבי בלבד. וכולם משתנים תדיר, גם אם רק בזעיר אנפין. אולם אדוות השתנותם, דקיקות ובלתי מורגשות לכאורה ככל שלא תהיינה, מקרינות על סך הבריאה, ובתוכה על כל פרטיה.

דינאמיקה בהתהוות!

והחשובה מכל, היא הידיעה כי אכן אני שותף לה, לבריאה. וכמוני כמוכם!

אולם אין זה כלל דבר של מה בכך, להשתנות. למרות שזה מתרחש ללא הרף. אולי כמאמר הבודהיסטים אנו רצף של תלישויות, אשר רק נידמה להן שהן היינו אך. אולם בפועל אין כל קשר בין מופע ארעי למשנהו. אולי באמת בכל רגע נברא עולם חדש.

מה שאני משוכנע, זה שבכל רגע גלום הפוטנציאל להפוך למשהו חדש. כל ניסיון שמוטל עלינו מבקש מאיתנו את ההתעלות. ולבטח תהיה בה בחירה אמיתית!

ברצוני להטות את הכף, לזכות בעוד נדנדת חיי עולה ויורדת חליפות. בעוד האמפליטודה מותחת את חוויתי. בעוד המנעד מלטש את הווייתי. בעוד המאבקים רובצים לפתחי ואני המתיחה של העלרוד. כל עוד אני מכיר בקטנותי על רקע הזמן הנצחי. ולא רק למעני. אלא גם.

לאסוף את האשראיונים שלי. לזקק את הקארמה. לצעוד במסע הזה את כברת הדרך שלי ולהשתאות על ההתגלויות שבנוף.




ולמי שצלח את דרכו עד הלום בסבך התובעני, תודה על אורך הרוח.

שלום