מרוב הבכי הזה כבר לא יכולתי יותר לשנוא את עצמי בצד, לבד.
מחלתי על כבודי ועל גאוותי, ויצרתי אתו קשר בפייסבוק, בדחילו ורחימו:
"יכול להיות שטעיתי כשדחיתי אותך כשניסית לחזור?
יכול להיות שמרוב עלבון אני לא מבינה דבר בהתנהלות גברים ונשים?".
ליתר ביטחון שלחתי לו SMS, שיקרא ויענה לי, אם הוא מוכן לקבל אותי חזרה.
השעות המעטות שעברו עד שענה, וקרא, וענה לי,
היו זמן הפחד שמא לא יאהב אותי גבר לעולם.
שמא במו ידיי ופי סגרתי לעצמי את השער לגבר נפלא, גדול וחזק כמו שאני אוהבת.
"לא אהבו אותי בכלל בחיי", אמרתי לו אז, "אני זקוקה להמון אהבה, עד שאירגע".
"את לא מפחידה אותי", אמר לי בשלווה.
"אני רוצה גם ילדים משלי ומשפחה", אמרתי לו כמעט בבכי.
"את לא מפחידה אותי", לאט ליד אוזני.
הוא, הגבר הגדול והרחב הזה, לא פוחד ממני כמו שפחדו ממני מיטב השולטים.
הייתכן? הייתכן שנחוץ דווקא מי שאינו קושר לעצמו כתרים,
כדי לא לפחד ממני, כדי לא להירתע?
"הכתף שלי עדיין מספיק רחבה", כתב, ואמר לי באוזניי,
כשהתקשרתי אליו מייד כשקיבלתי ממנו את המסר.
קיבלתי את המסר. קיבלתי את המסר, גבר, בקול רם וברור.
ואני מנסה שוב. הגבר היחיד שלא זיין אותי בתוך חמש דקות,
והיחיד שלא נרתע ממני דווקא משום שלא רצה לזיין אותי בתוך חמש דקות.
אני מנסה עם הגבר הזה, וקוברת את הגאווה המטופשת שלי.
הלילה אני כבר לא נלחמת יותר באף אדם, במיוחד לא בעצמי.
מחר הוא יבוא, ואני אתן לעצמי הזדמנות שנייה.
לפני 13 שנים. 7 בפברואר 2011 בשעה 19:38
