אינסוף

בחיים האחרים שלי, אני מתבוננת. מנסה להבין את המסרים שעוברים מעל ומתחת לפני השטח. אבל דואגת לא לשקף חזרה שום דבר, שלא ידעו מי אני...

בחיים האחרים שלי, אני מטפלת, מזינה, מכילה את כל העולם, אשתו, הכלב שלהם, הפרעושים של הכלב ולפעמים גם כמה רוחות רפאים. כמו אמא אדמה אני אוספת אותם אלי, כמו מראה על הקיר, אני משקפת להם את האפשרויות שהמציאות מציעה, ולא תמיד יש להם הכח לראות בעצמם. 

בחיים האחרים שלי אני שותקת, סופגת, מקבלת הכל. באהבה, בשקט, בלי מחאה. הצלקות שיש בי הן סימני נצחון, עדות דוממת לעמידה שלי מול הרוע, וגם עדות לנצחון.

בחיים האחרים שלי אני עושה עלי את חליפת גיבורת העל ויוצאת להלחם בעוולות, ברע, באלימות ובכאב.

וכשאני נמצאת אתך בחדר, מי אני בדיוק? מה נשאר מהחיים האחרים האלה שבהם יש לי תפקידים שאני חייבת למלא? 

אני  מתחילה כל סשן בחיבוק, עדות לזה שבעיניים שלי יש פה עשיית אהבה. אני רואה אותך, בדיוק מי אתה. בלי מסיכות, בלי שטיקים, את מה שנמצא מעבר לסיפורים הקטנים שאתה מספר לעצמך.

אני מטפלת יפה בצעצועים שלי, מותחת להם את הקפיץ כמעט עד שבירה, אבל רק כמעט.  אני מקלפת ממך פחדים, ספקות, מפלצות שהסתתרו כל השנים הללו מתחת למיטה שלך בלילות.

אני מכילה את התחנונים, את האנחות, את הרגע שדמעה בודדת יורדת לך על הלחי. הדמעה הזו יקרה לי. 

אני משחררת את האלה שבי, שתשחק, תאהב ותשמח.

מאכילה את הלביאה שמשחרת לטרף.

ומשאירה אותך, ואותי צמאה לרגע הבא 

חזרתי לאחר העדרות לא אלגנטית , ארוכה במיוחד . בני אדם שלא נמצאים בעולם שלנו החליטו להכות לפגוע ולהטיל מום אחד בשני . והשאירו לי את העבודה לסדר את הענינים . עכשיו במסגרת החזרה משתדלת להתכוון ולענות לפניות ולא להעלם שוב . מוזמנים להתנחם בעובדה שתקופת הקורונה הצליחה לצבור בי דחפים מענינים שאשמח מאוד לממש. 

קיבלתי הודעה כתגובה לבלוג הקודם שביקשה ממני להסביר מה קרה איתי. ב- 2011 היה לי מינוי זהב ואחרת, והיום אני אישה נשואה.

עניתי בכנות שקצת הפחידה אותי, אבל תוך כדי כתיבת התשובה נולד לו הבלוג השני שלי, והנה הוא:

מה קרה?
ב- 2011 הייתי אבודה, כעסתי על כל העולם, על זה שאני חיה, על זה שאני מרגישה.
ואז פגשתי מישהו בנסיבות הכי הזויות שיש.
ובעקשנות שמאוד אופיינית לו הוא הצליח לעשות משהו מופלא באמת: לראות אותי.
מעבר למילים, מעבר לכאב, מעבר לפחד ולשקרים.
והכי מפחיד? הוא הצליח לגרום לי להאמין שהוא אוהב אותי, ולא ויתר גם כשנלחמתי וניסיתי לגרום לו ללכת. היום יש לי את הזכות והכבוד לקרא לו אישי.
אנחנו מאמינים בסגנון חיים של פוליאמורה- אהבה אחת לא מבטלת אהבה אחרת, היא רק גורמת לה לגדול עוד יותר.
והוא נמצא לצידי כשאני כותבת, והוא הכי מאושר בעולם שטוב לי- גם אם הטוב הזה מגיע ממישהו אחר. ואני כמותו.
א הייתי אומרת שאני דו מינית, אבל זו לא ההגדרה הנכונה עבורי- אני פשוט נמשכת לאנשים שלא על בסיס מגדר- לפעמים זה חיוך, לפעמים זה השכל (הרבה פעמים) ולפעמים אפילו אני לא בטוחה למה, אבל אני מוכנה לקבל את זה באהבה. למה? כי יש כל כך הרבה רע בעולם שאסור לובטל את הטוב. ואהבה ומשיכה וחדוות הבשר הוא בהחלט בצד של הטוב.
ומה שעשיתי פעם מכעס ומכאב, אני עושה היום משובבות ומאהבה. רוצה לצייר את החיים שלי מחוץ לקווים ולא לקבל את הביקורת על ההתנגדות שלי למוסכמות.
אז היום ב- 2019, כמעט 2020 אני רעייתו של בעלי, בעליה של הכלבה (בעלת זנב) הכי מקסימה, ואני מלכה ואני ילדה ואני כל מה שאני רוצה להיות (כמעט).

בדרך כלל מגיעה השאלה: מה הגבלות שלך?  וזו שאלה כל כך בסיסית בעולם הזה של השליטה: דם? ביזאר? מחטים? איפה עובר הגבול שבו העולם הזה הופך ממקום בטוח שבו הכל יכול לקרות למאיים ומעיק? אז האמת היא שקיים הרבה יותר מגבול אחד, לפחות עבורי. הגבולות שלי משתנים בהתאם לאדם מולי (כן, כן, אדם, יש לכם בעיה עם זה?). אני לא אטיל מום באדם אחר, גם לא אם זה רצונו, אני לא אשמש לאף אחד כמכשיר להרס עצמי, זה יעורר בי בחילה, בעלי חיים וילדים הם לא שותפים למין, לא בבית ספרנו,  אבל אני כן יכולה להגיע למקומות כל כך שונים. 

העונג האישי הגדול ביותר עבורי הוא קשירות. וכשהנשלט שלי עם כיסוי עיניים זה דובדבן על הקצפת. כשאני מנצלת עקרונות של טנטרה של הרחבת חושים ע"י הגבלתם אני מצליחה לגעת בצורה שאין דומה לה: מעבירה קוביית קרח לאורך הגוף שלפני ורואה את העור מסתמר. מרגישה בראש האוורסט כשאני יודעת שכל תנועה שלי, כל קול קטן שאני משמיעה נבלע בשקיקה אצל הקורבן שעל המזבח, עקוד כולו. נושפת אוויר לוהט למקום שלפני רגע רעד מקור, עוברת לי ברגע מהצלפה מכוונת היטב, לנשיקה, לנשיכה, והכל כדי לחגוג את סערת החושים. אני כותבת את המילים והפטמות שלי גדולות ומתקשות ואני מרגישה איך רטיבות מוכרת מלחלחת את תחתוני. 

אני לא אוהבת שמבקשים ממני להפסיק לשחק, צעצוע, לפחות צעצוע מחונך היטב משרת אותך שעות ורק מבקש שתמשיכי לבדוק כמה רחוק, כמה הדוק, כמה סוער הוא יוכל להגיע באמצעותך. העונש האמיתי שאני  אתן לך? אני אפסיק הכל...... היא שובת מולי ומתחננת שארשה לה לגמור, כבר שעה שאני משחקת בה, מביאה אותה לקצה ומיד מושכת חזרה. היא רטובה מזיעה וממיצים, כל כולה מכוונת לאורגזמה המיוחלת, שרק כבר תגיע, אבל אני בשלי, עוד לא. דורשת ממנה בקול רך כקטיפה: תתחנני אלי, והיא כמו פסנתר מכוון היטב משמיעה באוזני מנגינה מתוקה.  ושוב מתקרבות לקצה וחוזרות לאדמה בטוחה, ואז ברגע הנכון, נכון בעיני, כמובן, אני נותנת לה את הדחיפה האחרונה ושומעת אותה מתייפחת כי עד היום, היא לא ידעה שהדברים יכולים להיות כאלה........

אני אוהבת פאזלים, כל נשלטת יא חידה שצריך לפצח: מה יהפוך אותה לשלי באמת? מה יגרום לה לעקוב אחרי כמו שחמנייה עוקבת אחרי השמש? איפה אני אצליח לגרום לה לפגוש את הפחדים, להתמודד עמם ולהמשיך הלאה?  ולאט אני מקלפת ממנה את החששות והפחדים, כמו ניירות משי שמגנים על אוצר. והן כולם אוצרות הצעצועים היקרים שלי, כולן אהובות, כולן מסופקות.

אז מה הגבולות שלי? אני לא ארים יד משנאה או כעס על ברוא אחר, אני מצפה לחוויה שאחריה גם אני וגם הצעצוע נצא ממנה חזקות יותר, עשירות יותר, מודעות יותר.

ומה הגבולות שלכם?