בדרך כלל מגיעה השאלה: מה הגבלות שלך? וזו שאלה כל כך בסיסית בעולם הזה של השליטה: דם? ביזאר? מחטים? איפה עובר הגבול שבו העולם הזה הופך ממקום בטוח שבו הכל יכול לקרות למאיים ומעיק? אז האמת היא שקיים הרבה יותר מגבול אחד, לפחות עבורי. הגבולות שלי משתנים בהתאם לאדם מולי (כן, כן, אדם, יש לכם בעיה עם זה?). אני לא אטיל מום באדם אחר, גם לא אם זה רצונו, אני לא אשמש לאף אחד כמכשיר להרס עצמי, זה יעורר בי בחילה, בעלי חיים וילדים הם לא שותפים למין, לא בבית ספרנו, אבל אני כן יכולה להגיע למקומות כל כך שונים.
העונג האישי הגדול ביותר עבורי הוא קשירות. וכשהנשלט שלי עם כיסוי עיניים זה דובדבן על הקצפת. כשאני מנצלת עקרונות של טנטרה של הרחבת חושים ע"י הגבלתם אני מצליחה לגעת בצורה שאין דומה לה: מעבירה קוביית קרח לאורך הגוף שלפני ורואה את העור מסתמר. מרגישה בראש האוורסט כשאני יודעת שכל תנועה שלי, כל קול קטן שאני משמיעה נבלע בשקיקה אצל הקורבן שעל המזבח, עקוד כולו. נושפת אוויר לוהט למקום שלפני רגע רעד מקור, עוברת לי ברגע מהצלפה מכוונת היטב, לנשיקה, לנשיכה, והכל כדי לחגוג את סערת החושים. אני כותבת את המילים והפטמות שלי גדולות ומתקשות ואני מרגישה איך רטיבות מוכרת מלחלחת את תחתוני.
אני לא אוהבת שמבקשים ממני להפסיק לשחק, צעצוע, לפחות צעצוע מחונך היטב משרת אותך שעות ורק מבקש שתמשיכי לבדוק כמה רחוק, כמה הדוק, כמה סוער הוא יוכל להגיע באמצעותך. העונש האמיתי שאני אתן לך? אני אפסיק הכל...... היא שובת מולי ומתחננת שארשה לה לגמור, כבר שעה שאני משחקת בה, מביאה אותה לקצה ומיד מושכת חזרה. היא רטובה מזיעה וממיצים, כל כולה מכוונת לאורגזמה המיוחלת, שרק כבר תגיע, אבל אני בשלי, עוד לא. דורשת ממנה בקול רך כקטיפה: תתחנני אלי, והיא כמו פסנתר מכוון היטב משמיעה באוזני מנגינה מתוקה. ושוב מתקרבות לקצה וחוזרות לאדמה בטוחה, ואז ברגע הנכון, נכון בעיני, כמובן, אני נותנת לה את הדחיפה האחרונה ושומעת אותה מתייפחת כי עד היום, היא לא ידעה שהדברים יכולים להיות כאלה........
אני אוהבת פאזלים, כל נשלטת יא חידה שצריך לפצח: מה יהפוך אותה לשלי באמת? מה יגרום לה לעקוב אחרי כמו שחמנייה עוקבת אחרי השמש? איפה אני אצליח לגרום לה לפגוש את הפחדים, להתמודד עמם ולהמשיך הלאה? ולאט אני מקלפת ממנה את החששות והפחדים, כמו ניירות משי שמגנים על אוצר. והן כולם אוצרות הצעצועים היקרים שלי, כולן אהובות, כולן מסופקות.
אז מה הגבולות שלי? אני לא ארים יד משנאה או כעס על ברוא אחר, אני מצפה לחוויה שאחריה גם אני וגם הצעצוע נצא ממנה חזקות יותר, עשירות יותר, מודעות יותר.
ומה הגבולות שלכם?
