קיבלתי הודעה כתגובה לבלוג הקודם שביקשה ממני להסביר מה קרה איתי. ב- 2011 היה לי מינוי זהב ואחרת, והיום אני אישה נשואה.
עניתי בכנות שקצת הפחידה אותי, אבל תוך כדי כתיבת התשובה נולד לו הבלוג השני שלי, והנה הוא:
מה קרה?
ב- 2011 הייתי אבודה, כעסתי על כל העולם, על זה שאני חיה, על זה שאני מרגישה.
ואז פגשתי מישהו בנסיבות הכי הזויות שיש.
ובעקשנות שמאוד אופיינית לו הוא הצליח לעשות משהו מופלא באמת: לראות אותי.
מעבר למילים, מעבר לכאב, מעבר לפחד ולשקרים.
והכי מפחיד? הוא הצליח לגרום לי להאמין שהוא אוהב אותי, ולא ויתר גם כשנלחמתי וניסיתי לגרום לו ללכת. היום יש לי את הזכות והכבוד לקרא לו אישי.
אנחנו מאמינים בסגנון חיים של פוליאמורה- אהבה אחת לא מבטלת אהבה אחרת, היא רק גורמת לה לגדול עוד יותר.
והוא נמצא לצידי כשאני כותבת, והוא הכי מאושר בעולם שטוב לי- גם אם הטוב הזה מגיע ממישהו אחר. ואני כמותו.
א הייתי אומרת שאני דו מינית, אבל זו לא ההגדרה הנכונה עבורי- אני פשוט נמשכת לאנשים שלא על בסיס מגדר- לפעמים זה חיוך, לפעמים זה השכל (הרבה פעמים) ולפעמים אפילו אני לא בטוחה למה, אבל אני מוכנה לקבל את זה באהבה. למה? כי יש כל כך הרבה רע בעולם שאסור לובטל את הטוב. ואהבה ומשיכה וחדוות הבשר הוא בהחלט בצד של הטוב.
ומה שעשיתי פעם מכעס ומכאב, אני עושה היום משובבות ומאהבה. רוצה לצייר את החיים שלי מחוץ לקווים ולא לקבל את הביקורת על ההתנגדות שלי למוסכמות.
אז היום ב- 2019, כמעט 2020 אני רעייתו של בעלי, בעליה של הכלבה (בעלת זנב) הכי מקסימה, ואני מלכה ואני ילדה ואני כל מה שאני רוצה להיות (כמעט).
