נוירו-ארוטיקה הפנגוגית

כמו מתוך מחול שדים פסיכוטי, או סצנה שנלקחה מתוך הזיה --
התעוררתי מכוסה זיעה קרה על רצפת חדר השינה שלי.
כל שיכולתי לזכור הייתה מנגינה של אוטו גלידה שהגיעה מחדר האמבטיה.

בכל לילה בו נכנסתי לחדר האמבטיה נשמעו מלמולים של ילדה קטנה;
הילדה הסתובבה במעגל ושרה לעצמה אותו שיר שוב ושוב כאחוזת דיבוק.
היא שרה, אבל מילות השיר לא היו ברורות כמו המציאה אותן מתוך עולם ההזיה הפנימי שלה,
ואולי היה זה עולם ההזיה הפנימי שלי?
התקרבתי אליה ונגעתי בכתפה. היא הסתובבה אליי במהירות; עיניה היו שחורות וחסרות הבעה.
היא הביטה אליי, חייכה חיוך מטורף, עיניה היו עיניי, פניה היו פניי.
קפאתי במקומי בעוד היא, אני - נעלמת אל תוך קירות חדר האמבטיה.
ניסיתי לרדוף אחריה, אך לא יכולתי לעבור דרך הקירות בכדי להשיגה.
מיששתי בעזרת אצבעותיי את הקיר כדי למצוא דרך לצד השני, אך לא הייתה דרך אחרת.
פתאום - חדר האמבטיה נעלם.

התעוררתי...
מצאתי את עצמי שוב על רצפת חדר השינה.
הרמתי את עצמי לכיוון המטבח כדי להכין כוס קפה.
המסדרון המוביל למטבח היה ארוך ומפותל.
נקודת ההתחלה הייתה ידועה, אך סופו לא נראה לעין.
שקט... ואז נשמעה מנגינה של סחרחרה.

רצתי במורד המסדרון ומרחוק יכולתי לראות סחרחרה של סוסים עולים ויורדים לקצב המוזיקה הרכה שנשמעה ברקע.
התקרבתי אל אחד הסוסים וליטפתי את רעמתו שלהפתעתי הייתה רכה ונעימה ולא קרה ועשויה פלסטיק.
הסוסים בסחרחרה היו אמיתיים, פניהם היו כאובים ומיוסרים.
הרכנתי את ראשי מטה אל עבר גופם של הסוסים.
המחזה שנגלה אליי היה מבעית.
לא היה להם עור ולא בשר על גופם, רק עצמות.
במרכז גופם היה נעוץ צינור מתכת המקרקע אותם למקומם כדי שלא יוכלו לברוח.
מתוך צינור המתכת נשמעו דפיקות חלשות, היה זה קול פעימות ליבם.
חשתי בחילה איומה...
ירדתי מן הסחרחרה והמשכתי להסתובב ביריד.

היו שם כלובים עם יצורים מעוותים, הכלאות גנטיות בין מוטציות לבני אדם.
הם הושיטו ידיים החוצה מתוך הכלוב וקראו בעיניהם העצובות לעזרה.
הושטתי את ידי אליהם, אך הם התפוגגו באפלה ואיתם גם היריד כולו.
עצמתי את עיניי ונשמתי עמוק.
קיוויתי שכאשר אפקח שוב את עיניי הסיוט ייגמר.

פקחתי באיטיות את עיניי...
עמדתי עתה במרכזו של בית קברות ישן.
ערפל סמיך וקורי עכביש דביקים וסבוכים היו בכל פינה.
צמרמורת אחזה בגבי, זכרתי שכבר הייתי כאן בעבר.
הסתובבתי בין הקברים המאובקים.
המקום היה נטוש. איש לא ביקר כאן. לאף אחד לא אכפת מהמתים הקבורים כאן.
תחושת עצבות נוראה מילאה אותי, עיניי דמעו.
המשכתי ללכת לצד המרוחק יותר של בית הקברות.
בפינה הדרומית ניצב קבר ועל המצבה הייתה דמות של מלאך בעל כנפיים שבורות
ודמעת חרסינה אדומה על לחיו. התקרבתי אל הקבר והסרתי ממנו את קורי העכביש ואת האבק שכיסו אותו.
מיששתי את האותיות החרוטות עליו, אך לא הצלחתי להבין מה כתוב בו.
חיפשתי בכיס מעילי ומצאתי מצית ישנה.
לאחר כמה ניסיונות הצלחתי להדליק אש במצית,
התקרבתי אל הקבר וקראתי מה כתוב בו.

"בתי היקרה, אשתי האהובה ואם ילדיי...
את החיסרון שלך אנו חווים בכל יום.
מי האמין שלאהבה גדולה כל כך יהיה סוף מצער כל כך...
את שהענקת לנו חיים...
את שנתת לנו סיבה לקום בבוקר...
אומרים מעפר באת ואל עפר תשוב.
נשבענו להיות תמיד בכל האוקיינוסים.
והאוקיינוס לקח אותך אליו... בלעדיי.
לעד תשהי בליבנו.
אוהב לעד.
מיקי."

נפלתי על הקרקע הבוצית והלחה.
דמעות כיסו את עיניי והרגשתי צביטה חזקה בלב.
הנחתי את ראשי בין ידיי, סחרחורת עזה אחזה בי והרגשתי כי גופי חסר משקל.
עיניי שרפו, עצמתי אותן לכמה שניות.

פקחתי את עיניי...
הייתי על רצפת חדר השינה שלי.
חשבתי שהיום הזה לא יכול להיות גרוע יותר.
הבנתי שאני לא מצליחה להתעורר מההזיה הזאת.


~ מלורי ~