נוירו-ארוטיקה הפנגוגית

"כמו בובת חרסינה בחלון ראווה,פניה וגופה נסדקים ומדממים בעודנו דופקים את ראשה בזכוכית שוב ושוב"

התעוררתי עם רעב בלתי מוסבר באותו לילה,כנראה ההורמונים עובדים שעות נוספות.
"מיקי"...קראתי בעודי מנערת אותך משנתך,התעורר אני רעבה,הפה שלי יבש.
"מה תרצי שאכין לך"?,שאלת בקול מנומנם.
אני רוצה שנצא לאכול בחוץ מיהרתי להשיב,אם אצא החוצה אולי אמצא מה אני רוצה לאכול.
התלבשנו,אחזת בידך במפתחות המכונית והובלת אותי לכיוון חדר המדרגות.
המעלית שוב הייתה תקועה על קומה שש.
הבטתי אלייך ואמרתי..."אתה יודע שאנחנו חייבים לדעת מה יש בקומה הזאת שכל לילה המעלית נמצאת בדיוק באותה קומה".
כן,כן אני יודע,אבל לא עכשיו.
חייכתי כשלקחנו את המעלית השנייה ממנה יצאנו לרחוב הראשי.
נכנסנו לרכב ושעטנו לכיוון אזור הנמל כששלמה ארצי מתנגן ברקע ואנחנו שרים בקול לצליליו.
הגענו לנמל והחלטנו ללכת למקס ברנר לאכול עוגת שוקולד חמה.
המקום היה הומה אדם למרות השעה המאוחרת.
המתנו מספר דקות ואז ראיתי אותה,מארחת דקיקה בעלת שיער גולש ועיניים בהירות.
"לילה טוב",אתם זוג?
כן...השבתי,אנחנו זוג.
הרגשתי את ראשי קודח,ידיי בערו.
הבטתי בחוסר הנוחות שלי וחייכת.
המארחת הובילה אותנו למקום שלנו,חייכה שוב ושאלה "תרצו להזמין"?
"אם רק היית יודעת מה אני רוצה להזמין" סיננתי מבין שפתיי וקיוויתי שאני היחידה ששמעה את הנאמר.
עוד כמה דקות,את יכולה ללכת לשולחן אחר בינתיים אמרת אליה מחייך וכל הזמן אתה מביט אליי.
איך אתה מכיר אותי,יודע מתי ללחוץ ומתי לשחרר.
הנחת את ידייך הגדולות על פניי.
הכל בסדר לחשת לי,אני מבטיח לך שהקינוח יהיה טעים יותר מהארוחה.
צמרמורת עברה בכל גופי,רציתי אותך באותם רגעים כמו שלא רציתי דבר מעולם,אבל קודם...קודם רציתי אותה.
בובת חרסינה שבירה ועדינה,עוטה על פניה מסיכת חינניות וחיוך מאולץ.
סיימנו לאכול,המקום התרוקן ונותרנו רק שנינו בכל המסעדה.
את הלילה סיימנו עם המארחת.
כמה נאיבית היא הייתה,כמה שברירית ועדינה.
בכל מפגש שלה עם חלון הזכוכית וכל חתך מדמם שנוצר נשמע כמו מוזיקה קלאסית משובחת.
פרטנו עליה עד תום,קרענו את מיתריי ליבה מתוכה.
אין ספק שפעימות ליבה עד שנדמו קבעו את הקצב בו הפקנו את צלילי המוזיקה.
ואז,ברגע שלא הגיבה יותר וגופה החלול היה חסר תועלת ומנוצל עד תום,אז אחזת בי קרוב ,קרעת את בגדיי מעליי ובעלת אותי כמו חיה טורפת.
"מה אני אעשה איתך חיה רעה שלי?מה אני אעשה איתך"?
"רק תאהב אותי...עניתי,תאהב אותי כמו שאני אוהבת אותך.
הרגשתי אותך גומר בתוכי אחרי שגמרתי איתך.
נשכבנו יחד על הסדינים הקרירים מזיעים ומסופקים ורוח של חורף חדרה מבעד לחלון הפתוח.

ישבנו אמש יחד לאור נרות.
מוזיקה קלאסית מתנגנת ברקע,מתלטפים,נוגעים לא נוגעים אחד בשנייה.
ידייך הגסות נוגעות בי,חומדות את גופי ואט אט מפשיטות אותי.
עמדתי מולך עירומה,חשופה.
עורי החיוור בהק לאור הנרות המרצד בפמוט העתיק שהונח מבעוד מועד על השולחן.
הרכנתי את ראשי בביישנות ובעזרת ידיי ניסיתי לעטוף את עצמי ולהסתיר את העירום שלי ממך.
אחזת בידיי,מנשק,מלטף ומסיר את הידיים המכסות אותי כדי שתוכל לבחון את גופי.
רכנת קדימה ונישקת אותי בכל מקום אותו ניסיתי להסתיר ממך.
"יפה שלי" לחשת על אוזני,"קטנה שלי"...
הלחישות שלך גורמות לגופי צמרמורת נעימה ורכה.
עצמתי את עיניי והתמכרתי למגע שלך המלטף והשורט בו זמנית,מגע שמותיר בנפשי צלקות ובגופי צורך לעוד.
פקחתי את עיניי וליטפתי אותך.
הרגשתי איך גופך נדרך ואיברך מזדקר עם כל נגיעה שלי,חייכתי אלייך בחיוך חומד,חושק.
הושטתי את אצבעותיי החמדניות אל עבר מכנסייך,הרגשתי את הרטיבות שלך חודרת דרך הבגדים אל ידיי.
הפשטתי אותך לאט עם כל נגיעה שלי.
המבט שלך...המבט החומד שלך...גורם לי לרצות אותך כל פעם יותר,אף פעם לא מספיק לי ממך.
שכבנו שנינו עירומים על המיטה מביטים זו בעיניו של זה,מתלטפים בתשוקה,מתנשקים בתאווה.
בואי אליי,לחשת לי כשאחזת אותי בידייך והנפת אותי אל על.
התיישבתי עליך ובתנועות ברבור עדינות לקצב מוזיקת האהבה שהתנגנה בראשינו התמזגנו והיינו לגוף אחד.
בתשוקה חסרת מעצורים ובאורגזמה סוערת נחתנו חזרה לקרקע.
נשכבנו זו לצידו של זה עייפים ומסופקים.
לאחר זמן מה אמרת לי "קומי קטנה,צריך לחזור הביתה".
אני שונאת את המשפט הזה שלך סיננתי מבעד לשיניי,אתה כמו תליין החורץ גזר דינם של נידונים למוות.
חייכת אליי כשאספת אותי בזרועותייך החסונות אל המכונית,נוסעים יחד בשתיקה בכביש המתפתל בדרך הארוכה אליי הביתה.

http://www.youtube.com/watch?v=ZGdsXjob7fI

התעוררנו יחד חבוקים לאחר לילה סוער.
קרני השמש הראשונות של הבוקר ליטפו את גופינו הערומים באור לבן ומסנוור.
"מיקי...", לחשתי בעוד שפתיי הבשרניות והאדומות מרפרפות על אוזנייך, "איזה יום היום?", שאלתי עם חיוך קל על שפתיי.
אחזת בי והפכת אותי על הגב לצידך.
אצבעותייך הארוכות והגסות ליטפו את שערי השחור והסיתו אותו מעל פניי.
"היום יום שני, מדוע את שואלת?"
"כי יש לי הפתעה עבורך ביום חמישי," עניתי וחייכתי חצי חיוך ספק מסופק ספק זדוני.
"אני מכיר את החיוך הזה שלך - מטורפת קטנה שלי. מה את זוממת?"
"זאת הפתעה," מיהרתי להשיב, "זאת הפתעה."

לאחר שהתעוררתי לצידך, נתתי לך להמשיך לנמנם עוד קצת
בעוד שקרני השמש חדרו דרך חלוננו והאירו לחלוטין את החדר.
הכנתי לך הפתעה משלי עם מגש עם ארוחת בוקר קלה וכוס קפה רותח וחזק.
"בוקר טוב, יפה שלי," הערתי אותך בנשיקה על מצחך.
התפתלת במיטה בחיוך מנומנם ולחשת: "בוקר טוב גם לך, אהובי. איזו הפתעה!"
חייכתי כששאלת: "ומה הכנת לנו לאכול הבוקר?".
הרמתי את כיסוי המתכת מן הצלחת וחשפתי את ראשו הכרות של אויבינו; מוחו פעור לארבעת כיווני אוויר והגשתי לך כפית.
לאחר כמה רגעים הוספתי: "קחי, שתי מזה," כשנתתי לך את קערת גולגולתו ושתית ממנה יין מרלו כמו שאת תמיד אוהבת.
סיימנו את הארוחה מחוייכים והמתנו יחדיו ליום חמישי, ההפתעה המרעננת המשותפת והראשונה שלנו מזה שנים.


http://www.youtube.com/watch?v=CHmTY47TkhE


~ מיקי ומלורי ~

"הבאתי לך מתנה, קטנה," אמרת לי בטלפון לפני שנפגשנו,
"לדעתי תמצאי אותה מאוד יפה אם תתגברי על החלק המטריד שבה."
אחזתי בשפופרת הטלפון וליבי פעם בחוזקה.
"למה אתה מתכוון במשפט הזה, מיקי?" שאלתי, אך אתה רק חייכת מצידו השני של הטלפון
ואמרת "עוד תראי, קטנה, עוד תראי."
סיימנו את השיחה וניסיתי להירדם כדי שהזמן עד הפגישה איתך יחלוף מהר יותר, אבל לא הצלחתי.
המשפט שלך הטריד אותי מאוד ומחשבותיי רצו לכל מיני כיוונים בניסיון להבין מה צפוי לי.
פתאום... הטלפון צלצל והחזיר אותי חזרה מהמחשבות למציאות.
קולך נשמע בצידו השני של הקו - "אני בדרך אלייך."
קפצתי מהמיטה, לבשתי במהירות את חצאית המיני השחורה וחולצת רשת.
לרגליי נעלתי מגפיים גבוהות וצבעתי את שפתיי באודם אדום בוהק.
כעשר דקות לאחר מכן הודעת לי שהגעת ושאתה ממתין לי למטה.
אחזתי בתיק ויצאתי מן הבית מדלגת מטה במורד המדרגות בדרך אליך.
כמו תמיד המתנת לי בידיים מושטות לחיבוק ובשפתיים מזמינות ורכות.
רצתי אלייך, מתעטפת בחיבוק החם והאוהב שלך.
"בואי...", לחשת לי. "בואי לראות את המתנה שלך."
הלכתי לצידך, אוחזת בידך בחוזקה, סקרנית וחוששת בו זמנית.
פתחת לי את דלת המכונית ועל הכיסא עליו אני נוהגת לשבת היה מונח דיסק עטוף באריזת מתנה.
אחזתי בדיסק בידיי והתיישבתי בתוך המכונית.
"את לא מתכוונת לפתוח את המתנה שלך?", שאלת.
"אני כן...", השבתי בקול מהוסס ועם ידיים רועדות.
לאט לאט קילפתי את העטיפה וראיתי את הדיסק שקנית לי.
עיניי חשכו. ניסיתי להתנתק, לברוח, אבל הפעם לא הצלחתי ופשוט קפאתי במקומי.
על הדיסק היה מצויר סוס; פניו מאובנות ובמרכז גופו מוט ברזל המונע ממנו לברוח - בדיוק כמו הסוסים מהסיוטים שלי,
אותם סוסים עליהם כתבתי פוסט יומיים קודם לכן.
הרגשתי איך ידיי בוערות וחום עז מציף אותי; הבעת פניי השתנתה.
אחזתי ברגלי בחוזקה בעזרת ציפורניי והכאבתי לעצמי כדי שלא אכאיב לך.
אתה יושב מולי מחויך, שואל אותי מה קרה? ועל מה אני חושבת?
בתוך ראשי הרגתי אותך אמש אלף מיתות.
דפקתי את ראשך בחלון המכונית עד שראשך התפוצץ והמוח שלך השפריץ לכל עבר.
הצבתי אותך בחדר מלא מראות ושילחתי בך את סיוטיך שירוצו סביבך בחדר החשוך עד שתאבד את שפיותך.
שיננתי בראשי שוב ושוב את המילים שלך - "אני אוהב אותך... אני עוזר לך להתמודד עם הפחדים שלך."
צעקתי וקיללתי אותך בראשי בלי מילים: "כשאוהבים לא עושים דברים כאלה, לא מעמתים אדם אהוב עם הפחדים שלו.
אתה אמור לתת לי בטחון ולא להיות זה שגורם לי לפחד!".
זעמתי כל כך עד שלא יכולתי להסתכל עליך, רציתי לעצום את עיניי וכשאפקח אותן לא אראה אותך יותר.
הגענו אליך הביתה. הנסיעה נראתה לי ארוכה יותר מאי פעם.
נכנסנו פנימה לתוך הבית ולא דיברתי איתך מילה.
ישבת לידי ואני הייתי מנותקת. ליטפת אותי ואני רק רציתי שתיעלם.
אחרי שלוש שעות של כעס וריב מצד שנינו הגיעה ההבנה.
"מיקי שלי... אני יודעת שאתה אוהב וגם אני מאוד אוהבת, למרות שבדרך די מעוותת יש לציין.
מיום ליום אני מגיעה למסקנה שאני די מאזוכיסטית וגם די סאדיסטית ואולי זה מה שיוצר עניין בקשר שלנו, ששנינו כאלה.
אני נזכרת בליל אמש ומחייכת. אין ספק שהפיוס של אחרי היה שווה את כל המריבה הזאת."





~ מלורי ~

הלילה עובר בעצלתיים.
אני סופרת את השעות עד למפגש איתך.
הזמן עומד מלכת ונדמה כי מחוגי השעון הגדול שעל הקיר נעים באיטיות מכוונת כדי שאחווה על בשרי את הכאב שגורם לי הריחוק ממך.

יקר שלי...
אני יושבת וכותבת לך את אהבתי ואת געגועיי.
אני יודעת שהיית חייב לקבל על עצמך את המשימה הזאת ואני גאה בך על כך, אבל בלילה כשאני נכנסת למיטה שלנו לבד אני מרגישה כמה אתה חסר לי.

אהוב שלי...
אני כמהה לכל חיוך שלך, לכל מבט חומד שלך, לדרך בה אתה מקרב אותי אל זרועותייך החסונות ומעניק לי ביטחון.
אתה נמצא עכשיו במרכז התופת, נלחם באומץ במלחמת הקיום האנושית, עייף ותשוש.
כל קרב המגיע לסיומו מקרב אותך יותר ויותר לקבל את עצמך כפי שאתה באמת, כפי שאני רואה אותך בעיניי... מושלם.
אני מחכה לך בסוף כל קרב על גבעת התחמושת עם תחבושות לחבוש את פצעיך המדממים, עם בקבוק מים כדי להרוות את צימאונך ועם חיבוק אוהב כדי שלא תשכח את האנושיות שבך ועם כתף דקיקה אומנם, אך עם מספיק מקום להכיל את דמעותיך ואת כאבך.

מיקי שלי...
קשה לי עם הריחוק ממך. אני זקוקה לך כמו צמח הזקוק למים כדי לפרוח. כמו נבל הזקוק למיתרים כדי להפיק מוזיקה יפה.
עוד כמה שעות וסוף סוף תהיה בבית.

אוהבת ומתגעגעת לעד...


~ מלורי ~

חושך מוחלט שרר בתוך חדר הבקרה כשהרגשתי בידיו הגסות אוחזות בי קרוב אל גופו.
"מיקי...", קראתי, מקווה שתענה לי חזרה, אך קולך לא נשמע.
במקומו שמעתי קולות צחוק מתגלגל.
ניסיתי לחמוק מהידיים השעירות והמחוספסות שאחזו בי, אך הייתי באפיסת כוחות, מתעלפת ומתעוררת לסירוגין. לוחשת שוב ושוב בשמך.
הרחתי את הבל פיו על פניי וחשתי בחילה איומה.
ידיו הגסות טיילו וחקרו כל מקום בגופי בעוד ציפורניו המלוכלכות ננעצו בבשרי כדי שלא אוכל לברוח.
הוא קרב אל אוזניי ולחש: "את הפרס שלי, אחרי כל מה שמיקי עשה לי - את הפרס."
הוא חייך בעודו קורע את חליפת החלל שכיסתה את גופי ומושיט את ידו לעבר החזה שלי.
ניסיתי להיאבק בו, אך המאבק רק גירה אותו והפך אותו ברוטלי יותר.
הוא נוגע, מלטף ואני מתנתקת ורק חושבת עליך, על המגע הרך שלך, על הליטופים שלך.
הוא התקרב אל שפתיי לנשיקה ואני קרעתי חתיכה משפתיו בעזרת שיניי.
דם החל לרדת מפיו.
"זונה!" הוא צעק וסטר על פניי בחוזקה.
חייכתי אליו, לא נתתי לו את התענוג לראות אותי בוכה.
הוא כעס, פניו האדימו.
"חשבתי שאתה כל יכול," קראתי לעברו בהתרסה, "ואני רואה שאתה אפילו לא מסוגל לעשות מה שכל גבר אחר כבר מזמן היה עושה."
הוא בער מבפנים ושאג בזעם בעודו הופך אותי ומשעין את בטני על השולחן.
עכשיו זו ההזדמנות שלי הרהרתי ביני לבין עצמי,לא תהיה הזדמנות נוספת.
בכוחותיי האחרונים הושטתי את רגלי אחורה ובעטתי באשכיו.
הוא התקפל ארצה בכאב.
אחזתי בראשו בין שתי ידיי ובעטתי בפניו.
דם נזל מאפו ומפיו.
"שברת לי את האף, כלבה!", הוא צעק.
"זה לא הדבר היחיד שעומד להישבר..." צעקתי אליו חזרה בזעם.
לקחתי את הכיסא שניצב בפינת החדר וחבטתי בראשו שוב ושוב ושוב.
"חשבת לקחת בכוח את מה שלא שייך לך, חתיכת אפס, חלאה..." אמרתי לו והמשכתי לחבוט בו.
"די... די, תפסיקי. אני מתחנן."
לא רציתי להפסיק, ידיי בערו.
שברתי את הזכוכית בעזרת ידיי והוצאתי מתוכה מסור חשמלי.
ידיי דיממו, אבל לא היה לי אכפת.
עיניי וידיי דרשו נקמה.
הפעלתי את המסור ורעש חזק נשמע.
"מה את חושבת שאת עושה?" שמעתי אותו צועק בפחד, "תכבי את זה, מטורפת!".
כבר לא שמעתי אותו כשהתקרבתי אליו וביתרתי אותו לחלקים.
דם התיז לכל עבר, על הקירות ועל פניי.
המשכתי לחתוך כל חלק ממנו לחלקים קטנים יותר ויותר.
גופי רעד, עיניי דמעו...
לפתע הרגשתי שמישהו אוחז בי מאחור.
השתוללתי והתפתלתי באימה, מנסה להיחלץ ממה שמחזיק בי.
ניסיתי להסתובב אבל ידיי אחזו במסור ותנועתי הייתה מוגבלת.
הוא החזיק אותי קרוב אליו וליטף את שערי.
"מלורי שלי... מלורי...
התעוררי, זה רק חלום. התעוררי..."
פקחתי את עיניי שהיו דבוקות מרוב בכי.
ראיתי אותך מולי מחייך, מלטף, מנשק.
חיבקתי אותך חזק וקרוב אליי ולחשתי לאוזניך: "אהוב שלי, תודה שאתה כאן. תודה שלא התייאשת ממני ומהסיוטים שלי, תודה לך."
נשקת למצחי ואמרת - "קטנה שלי, אני תמיד אהיה שם בשבילך, תמיד."
עצמתי את עיניי בעודי מתכרבלת בך כמו ילדה קטנה ובין חלום לסיוט קראתי שוב ושוב בשמך...


http://www.youtube.com/watch?v=L5vM0DUmPMU


~ מלורי ~

http://www.youtube.com/watch?v=CB4fO-f33K0&feature=related

-

"מלורי שלי," לחשתי באוזנך אז, כששכבת בקלקצף המעטר את הקפסולה המימית שלנו.
נצמדתי אליך כשפתחתי את האבזם של חליפת החלל שלך; אצבעותיי מרפרפות קלות על שפתייך האדומות כיין בורגונדי המלחששות אהבה כמוזיקה באוזניי.
שיערך השחור כחשיכת המעמקים נאסף ברישול בידייך ונקשר בגומיה כחולה, מותיר קצוות שנפלו על פניך; כענפי עצים מוריקים המסתירים את מתק חיוכך.
חבטה חזקה נשמעה מהצד הימני של התא שלנו ויכולנו לראות קרני גאמא מכות בגוף ספינת החלל, אך היא הייתה חזקה מספיק כדי להותירנו עדיין בחיים.
יכולתי לחוש את אצבעותייך מתקדמות בדילוגים אנושיים לעבר איברי, תופסות את שק האשכים בהיכל שמתחת לאצבעותייך, כמו ממששות את הסחורה ורואות כי טוב.
משכתי בשיערך כשנמאסו עלי המשחקים ופיסקתי עם כפות ידיי הגסות את פלחי ישבנך.
ראיתי את הבעת פניך המודאגת מהכאב העלול להגיע אך החושקת בו בו-זמנית כשהחדרתי את איברי לתוכך, בועל אותך. מתמזג איתך והופך אותך לשלי.
מכה נוספת חבטה בגוף הסיפון. אורות הניאון הבהבו חרישית ואז כבו.
חייכת אלי כשנדלקו אורות החירום הכחולים זוהרים ויכולתי לראות את נמשייך בוהקים אלי מן האפלה. "קטנה," קראתי לך מבעד להזיה הפלאזמתית. "רק עוד קצת."
התגלגלנו בתוך הכמוסה הרטובה, הקלקצף עוטף אותנו כמו תמיד נועדנו להתגלגל בתוכו. קרן לייזר נוספת פגעה בחלון שמחוץ לתא שלנו וניפצה אותו; גורמת לכל החדר להישאב החוצה עד שירד קיר ההגנה וחסם את הפרצה. כוח הכבידה נותק והחלנו לרחף באוויר תוך כדי מעשינו הנלוזים. נראה כמו כל החדר משתנה ומתעוות בהתאם למעשינו ותחושותינו הפנימיות. בחוץ החלל הריקני הפך לכחול עמוק. היינו במצולות, בתוך בועת האוויר שלנו מנותקים מן החלל החיצון, מנותקים מן העולם הקדחתני ומהליך הזרימה התקין. ראינו גלים תת-ימיים מכים באוויר, כמו פטריות אטומיות צבעוניות. כמו הצורות הפלאזמתיות של האוקיינוס מתחת לתחנת החלל סולאריס. סערנו את אהבתנו אחד לשנייה כשהחלונות התנפצו והים סער פנימה באורגזמה אדירה של שכרון חושים ואובדן השפיות המוחלט.


~ מיקי ~

חלמתי עליך הלילה, אמרתי בעודי מלטפת את פלג גופך העליון והחשוף.
חייכת אליי בחיוך היפה והמרושע שלך בעודך מסיט את שערי השחור והארוך המסתיר את פניי.
יפה שלי, לחשת על אוזני באופן שהעביר בגופי צמרמורת ...בואי אליי.
התקרבתי אליך - מושכת, שורטת, חומדת, חיית פרא המחפשת פורקן מתלאות היום בין זרועותיך המנחמות.
לפתע... העולם המוכר נעלם.
ריחפנו יחד מעלה מעלה בתוך המכונית שלך שהפכה לחללית.
הבטנו יחד מטה אל העולם המוכר בתחושת חוסר שייכות.
אחזתי בך חזק, היינו חסרי משקל.
המראות אותם ראיתי נראו לקוחים מתוך עולם פנטזיה.
עולם אנושי לצד מכניזציה.
צבעים בוהקים, אורות מסנוורים וכל כך הרבה יופי לצד כל כך הרבה הרס.
טבע חי ופורח לצד בתי חרושת מעלי עשן שחור,
יערות ירוקים לצד עצים שרופים וריח של פיח באוויר,
חיות נדירות המסתובבות חופשי לצד גוויות חרוכות של בעלי חיים שנפגעו מידיהם ההרסניות של בני האדם.
דמעה נשרה על לחיי.
ניגבת את דמעתי בגב ידך וחייכת אלי שוב.
הבטנו זה בזו ללא מילים, אך אמרנו אחד לשנייה המון.
אתה תמיד מבין, מיקי. גם ללא מילים.
אחזת בי בחוזקה. נשקת לשפתיי האדומות בעודך בועל אותי בין שמיים וארץ,
בין הגיון לטירוף - עד שהתמזגנו והיינו אחד עם היקום בסערה סוחפת של שיכרון חושים.
אט אט נחתנו חזרה לקרקע.
המכונית חזרה להיות מכונית ואנו חזרנו ומצאנו עצמנו בין הסדינים.
לפחות אתה עדיין כאן, אמרתי בלחש בין ערות לשינה ...לפחות אתה עדיין כאן.


http://www.youtube.com/watch?v=1WKCGPxkG-U


~ מלורי ~

ופרצנו מבית החולים לחולי נפש רכובים על מזרון מצחין על גבי גל עצום של דם,
מרסקים את כל העומד בדרכינו, מפרקים את השפיות בקול מטונף של ריגוש אוטו-ארוטי.
את ואני, התאומיים המטאפיזיים שאינם יודעים מנוח. רוצחים מלידה ועד המוות המתעתד לכל נפש חיה.

פירקנו את דלת המתכת מבריחיה והועפנו החוצה בקול מבחיל כששברנו את גופותיהם של הסניטרים שעמדו בדרכינו.
זרם הדם דעך מעט, ויכולנו לצוף לרגעים ספורדיים על גבי המזרון, מרחפים בבועת זמן משל עצמנו.
יכולנו לחוש פעימות לב בוהקות מתחת לנהר הדמים אפוף האיברים הפנימיים.
מצאנו עצמנו בתוך עולם אפוף אש ותמרות עשן.
משהו נע מתחתינו, משהו נורא.
אך לפני שהספקנו להימלט, המזרון התרומם ויכולתי לראות את רגלי העכביש הדקות מבצבצות, גועליות כל-כך.
ואז את נעלמת, המציאות התמוטטה מתחת לרגליי והכול התפוגג לרסיסי ערפל.

עיר הרפאים קדחה בקול שאון של צפירה אטומית.
ברחתי עם יתר התושבים לתוך גורד שחקים נטוש.
"עליך לרדת למטה אל עבר האבדון בכדי להתעורר מהטירוף האוחז בך,"
אמרה המכשפה בעלת קרני התיש הבוקעות ממצחה.
פסעתי אל המעלית ולחצתי על הכפתור הכי נמוך בעל סימן השאלה.
המעלית החלה לנוע מטה, מקרטעת כמו בכל רגע תתמוטט.
מבין החרכים יכולתי לראות להבות סגולות מתמרות מעלה,
מדיי פעם רוח רפאים ללא פלג גוף תחתון נצמדה אל הסורגים של המעלית
שכבר נראתה כמו כלוב יותר מאשר כלי תחבורה וצרחה בפניי בלוע שהגיע עד לבית החזה שלה.

המעלית התרסקה ונפלתי ממנה, מתגלגל על הקרקע הקפואה.
היה נדמה כמו הגעתי לכוכב לכת אחר, כמעט חייזרי במראהו,
כמו נפש אדם לא דרכה בו מעולם. פסעתי ברגליים יחפות על קצות אצבעותיי כשראיתי
את המפלצת הענקית בעלת חמשת הראשים ישנה במרחק מה ממני.
סביב ציפורנייה הארוכות ראיתי שאריות של דברים שהיו חיים פעם; שברי עצמות ובשר קרוע לגזרים,
ומפיה הרחתי את צחנת המוות והטינופת שהחרידו את לבי.
איה את, מלורי שלי? שיוועתי בלבי. קיוויתי שתופיעי ותגאלי אותי מחלום מטריד זה שאיים לחסלני.
ואז המפלצת התעוררה ועיניה בערו בלהבות הטירוף כשניסתה לתפסני.
חמקתי מבין אצבעותיה ועליתי על בהונות רגליה, מטפס מעלה על טלאי גופה העשוי בד מאובן
עד אשר הגעתי אל צווארה. היא החלה להתנער בניסיון לטלטל אותי ממנה, אך חגתי על עורפו של אחד מראשיה ועליתי אל מצחה.
תפסתי בשיערות ראשה כשקפצתי כמו בסנפלינג ללא חבל אל עיניה, תוקע בהן את כפות רגליי החזקות.
היא התמוטטה ומוחה ניתז על אבן גדולה.

קיפצתי ממנה הלאה, מחפש מקום מפלט מן העולם הנורא בו שכנתי.
מבקש להתעורר ולחזור אל זרועותייך.
אל המפלט שבין שיפולי ירכייך הרטובות המבקשות אותי בתוכך.


~ מיקי ~

כמו מתוך מחול שדים פסיכוטי, או סצנה שנלקחה מתוך הזיה --
התעוררתי מכוסה זיעה קרה על רצפת חדר השינה שלי.
כל שיכולתי לזכור הייתה מנגינה של אוטו גלידה שהגיעה מחדר האמבטיה.

בכל לילה בו נכנסתי לחדר האמבטיה נשמעו מלמולים של ילדה קטנה;
הילדה הסתובבה במעגל ושרה לעצמה אותו שיר שוב ושוב כאחוזת דיבוק.
היא שרה, אבל מילות השיר לא היו ברורות כמו המציאה אותן מתוך עולם ההזיה הפנימי שלה,
ואולי היה זה עולם ההזיה הפנימי שלי?
התקרבתי אליה ונגעתי בכתפה. היא הסתובבה אליי במהירות; עיניה היו שחורות וחסרות הבעה.
היא הביטה אליי, חייכה חיוך מטורף, עיניה היו עיניי, פניה היו פניי.
קפאתי במקומי בעוד היא, אני - נעלמת אל תוך קירות חדר האמבטיה.
ניסיתי לרדוף אחריה, אך לא יכולתי לעבור דרך הקירות בכדי להשיגה.
מיששתי בעזרת אצבעותיי את הקיר כדי למצוא דרך לצד השני, אך לא הייתה דרך אחרת.
פתאום - חדר האמבטיה נעלם.

התעוררתי...
מצאתי את עצמי שוב על רצפת חדר השינה.
הרמתי את עצמי לכיוון המטבח כדי להכין כוס קפה.
המסדרון המוביל למטבח היה ארוך ומפותל.
נקודת ההתחלה הייתה ידועה, אך סופו לא נראה לעין.
שקט... ואז נשמעה מנגינה של סחרחרה.

רצתי במורד המסדרון ומרחוק יכולתי לראות סחרחרה של סוסים עולים ויורדים לקצב המוזיקה הרכה שנשמעה ברקע.
התקרבתי אל אחד הסוסים וליטפתי את רעמתו שלהפתעתי הייתה רכה ונעימה ולא קרה ועשויה פלסטיק.
הסוסים בסחרחרה היו אמיתיים, פניהם היו כאובים ומיוסרים.
הרכנתי את ראשי מטה אל עבר גופם של הסוסים.
המחזה שנגלה אליי היה מבעית.
לא היה להם עור ולא בשר על גופם, רק עצמות.
במרכז גופם היה נעוץ צינור מתכת המקרקע אותם למקומם כדי שלא יוכלו לברוח.
מתוך צינור המתכת נשמעו דפיקות חלשות, היה זה קול פעימות ליבם.
חשתי בחילה איומה...
ירדתי מן הסחרחרה והמשכתי להסתובב ביריד.

היו שם כלובים עם יצורים מעוותים, הכלאות גנטיות בין מוטציות לבני אדם.
הם הושיטו ידיים החוצה מתוך הכלוב וקראו בעיניהם העצובות לעזרה.
הושטתי את ידי אליהם, אך הם התפוגגו באפלה ואיתם גם היריד כולו.
עצמתי את עיניי ונשמתי עמוק.
קיוויתי שכאשר אפקח שוב את עיניי הסיוט ייגמר.

פקחתי באיטיות את עיניי...
עמדתי עתה במרכזו של בית קברות ישן.
ערפל סמיך וקורי עכביש דביקים וסבוכים היו בכל פינה.
צמרמורת אחזה בגבי, זכרתי שכבר הייתי כאן בעבר.
הסתובבתי בין הקברים המאובקים.
המקום היה נטוש. איש לא ביקר כאן. לאף אחד לא אכפת מהמתים הקבורים כאן.
תחושת עצבות נוראה מילאה אותי, עיניי דמעו.
המשכתי ללכת לצד המרוחק יותר של בית הקברות.
בפינה הדרומית ניצב קבר ועל המצבה הייתה דמות של מלאך בעל כנפיים שבורות
ודמעת חרסינה אדומה על לחיו. התקרבתי אל הקבר והסרתי ממנו את קורי העכביש ואת האבק שכיסו אותו.
מיששתי את האותיות החרוטות עליו, אך לא הצלחתי להבין מה כתוב בו.
חיפשתי בכיס מעילי ומצאתי מצית ישנה.
לאחר כמה ניסיונות הצלחתי להדליק אש במצית,
התקרבתי אל הקבר וקראתי מה כתוב בו.

"בתי היקרה, אשתי האהובה ואם ילדיי...
את החיסרון שלך אנו חווים בכל יום.
מי האמין שלאהבה גדולה כל כך יהיה סוף מצער כל כך...
את שהענקת לנו חיים...
את שנתת לנו סיבה לקום בבוקר...
אומרים מעפר באת ואל עפר תשוב.
נשבענו להיות תמיד בכל האוקיינוסים.
והאוקיינוס לקח אותך אליו... בלעדיי.
לעד תשהי בליבנו.
אוהב לעד.
מיקי."

נפלתי על הקרקע הבוצית והלחה.
דמעות כיסו את עיניי והרגשתי צביטה חזקה בלב.
הנחתי את ראשי בין ידיי, סחרחורת עזה אחזה בי והרגשתי כי גופי חסר משקל.
עיניי שרפו, עצמתי אותן לכמה שניות.

פקחתי את עיניי...
הייתי על רצפת חדר השינה שלי.
חשבתי שהיום הזה לא יכול להיות גרוע יותר.
הבנתי שאני לא מצליחה להתעורר מההזיה הזאת.


~ מלורי ~