נוירו-ארוטיקה הפנגוגית

"הבאתי לך מתנה, קטנה," אמרת לי בטלפון לפני שנפגשנו,
"לדעתי תמצאי אותה מאוד יפה אם תתגברי על החלק המטריד שבה."
אחזתי בשפופרת הטלפון וליבי פעם בחוזקה.
"למה אתה מתכוון במשפט הזה, מיקי?" שאלתי, אך אתה רק חייכת מצידו השני של הטלפון
ואמרת "עוד תראי, קטנה, עוד תראי."
סיימנו את השיחה וניסיתי להירדם כדי שהזמן עד הפגישה איתך יחלוף מהר יותר, אבל לא הצלחתי.
המשפט שלך הטריד אותי מאוד ומחשבותיי רצו לכל מיני כיוונים בניסיון להבין מה צפוי לי.
פתאום... הטלפון צלצל והחזיר אותי חזרה מהמחשבות למציאות.
קולך נשמע בצידו השני של הקו - "אני בדרך אלייך."
קפצתי מהמיטה, לבשתי במהירות את חצאית המיני השחורה וחולצת רשת.
לרגליי נעלתי מגפיים גבוהות וצבעתי את שפתיי באודם אדום בוהק.
כעשר דקות לאחר מכן הודעת לי שהגעת ושאתה ממתין לי למטה.
אחזתי בתיק ויצאתי מן הבית מדלגת מטה במורד המדרגות בדרך אליך.
כמו תמיד המתנת לי בידיים מושטות לחיבוק ובשפתיים מזמינות ורכות.
רצתי אלייך, מתעטפת בחיבוק החם והאוהב שלך.
"בואי...", לחשת לי. "בואי לראות את המתנה שלך."
הלכתי לצידך, אוחזת בידך בחוזקה, סקרנית וחוששת בו זמנית.
פתחת לי את דלת המכונית ועל הכיסא עליו אני נוהגת לשבת היה מונח דיסק עטוף באריזת מתנה.
אחזתי בדיסק בידיי והתיישבתי בתוך המכונית.
"את לא מתכוונת לפתוח את המתנה שלך?", שאלת.
"אני כן...", השבתי בקול מהוסס ועם ידיים רועדות.
לאט לאט קילפתי את העטיפה וראיתי את הדיסק שקנית לי.
עיניי חשכו. ניסיתי להתנתק, לברוח, אבל הפעם לא הצלחתי ופשוט קפאתי במקומי.
על הדיסק היה מצויר סוס; פניו מאובנות ובמרכז גופו מוט ברזל המונע ממנו לברוח - בדיוק כמו הסוסים מהסיוטים שלי,
אותם סוסים עליהם כתבתי פוסט יומיים קודם לכן.
הרגשתי איך ידיי בוערות וחום עז מציף אותי; הבעת פניי השתנתה.
אחזתי ברגלי בחוזקה בעזרת ציפורניי והכאבתי לעצמי כדי שלא אכאיב לך.
אתה יושב מולי מחויך, שואל אותי מה קרה? ועל מה אני חושבת?
בתוך ראשי הרגתי אותך אמש אלף מיתות.
דפקתי את ראשך בחלון המכונית עד שראשך התפוצץ והמוח שלך השפריץ לכל עבר.
הצבתי אותך בחדר מלא מראות ושילחתי בך את סיוטיך שירוצו סביבך בחדר החשוך עד שתאבד את שפיותך.
שיננתי בראשי שוב ושוב את המילים שלך - "אני אוהב אותך... אני עוזר לך להתמודד עם הפחדים שלך."
צעקתי וקיללתי אותך בראשי בלי מילים: "כשאוהבים לא עושים דברים כאלה, לא מעמתים אדם אהוב עם הפחדים שלו.
אתה אמור לתת לי בטחון ולא להיות זה שגורם לי לפחד!".
זעמתי כל כך עד שלא יכולתי להסתכל עליך, רציתי לעצום את עיניי וכשאפקח אותן לא אראה אותך יותר.
הגענו אליך הביתה. הנסיעה נראתה לי ארוכה יותר מאי פעם.
נכנסנו פנימה לתוך הבית ולא דיברתי איתך מילה.
ישבת לידי ואני הייתי מנותקת. ליטפת אותי ואני רק רציתי שתיעלם.
אחרי שלוש שעות של כעס וריב מצד שנינו הגיעה ההבנה.
"מיקי שלי... אני יודעת שאתה אוהב וגם אני מאוד אוהבת, למרות שבדרך די מעוותת יש לציין.
מיום ליום אני מגיעה למסקנה שאני די מאזוכיסטית וגם די סאדיסטית ואולי זה מה שיוצר עניין בקשר שלנו, ששנינו כאלה.
אני נזכרת בליל אמש ומחייכת. אין ספק שהפיוס של אחרי היה שווה את כל המריבה הזאת."





~ מלורי ~