נוירו-ארוטיקה הפנגוגית

הלילה עובר בעצלתיים.
אני סופרת את השעות עד למפגש איתך.
הזמן עומד מלכת ונדמה כי מחוגי השעון הגדול שעל הקיר נעים באיטיות מכוונת כדי שאחווה על בשרי את הכאב שגורם לי הריחוק ממך.

יקר שלי...
אני יושבת וכותבת לך את אהבתי ואת געגועיי.
אני יודעת שהיית חייב לקבל על עצמך את המשימה הזאת ואני גאה בך על כך, אבל בלילה כשאני נכנסת למיטה שלנו לבד אני מרגישה כמה אתה חסר לי.

אהוב שלי...
אני כמהה לכל חיוך שלך, לכל מבט חומד שלך, לדרך בה אתה מקרב אותי אל זרועותייך החסונות ומעניק לי ביטחון.
אתה נמצא עכשיו במרכז התופת, נלחם באומץ במלחמת הקיום האנושית, עייף ותשוש.
כל קרב המגיע לסיומו מקרב אותך יותר ויותר לקבל את עצמך כפי שאתה באמת, כפי שאני רואה אותך בעיניי... מושלם.
אני מחכה לך בסוף כל קרב על גבעת התחמושת עם תחבושות לחבוש את פצעיך המדממים, עם בקבוק מים כדי להרוות את צימאונך ועם חיבוק אוהב כדי שלא תשכח את האנושיות שבך ועם כתף דקיקה אומנם, אך עם מספיק מקום להכיל את דמעותיך ואת כאבך.

מיקי שלי...
קשה לי עם הריחוק ממך. אני זקוקה לך כמו צמח הזקוק למים כדי לפרוח. כמו נבל הזקוק למיתרים כדי להפיק מוזיקה יפה.
עוד כמה שעות וסוף סוף תהיה בבית.

אוהבת ומתגעגעת לעד...


~ מלורי ~