נוירו-ארוטיקה הפנגוגית

&feature=related

-

"מלורי שלי," לחשתי באוזנך אז, כששכבת בקלקצף המעטר את הקפסולה המימית שלנו.
נצמדתי אליך כשפתחתי את האבזם של חליפת החלל שלך; אצבעותיי מרפרפות קלות על שפתייך האדומות כיין בורגונדי המלחששות אהבה כמוזיקה באוזניי.
שיערך השחור כחשיכת המעמקים נאסף ברישול בידייך ונקשר בגומיה כחולה, מותיר קצוות שנפלו על פניך; כענפי עצים מוריקים המסתירים את מתק חיוכך.
חבטה חזקה נשמעה מהצד הימני של התא שלנו ויכולנו לראות קרני גאמא מכות בגוף ספינת החלל, אך היא הייתה חזקה מספיק כדי להותירנו עדיין בחיים.
יכולתי לחוש את אצבעותייך מתקדמות בדילוגים אנושיים לעבר איברי, תופסות את שק האשכים בהיכל שמתחת לאצבעותייך, כמו ממששות את הסחורה ורואות כי טוב.
משכתי בשיערך כשנמאסו עלי המשחקים ופיסקתי עם כפות ידיי הגסות את פלחי ישבנך.
ראיתי את הבעת פניך המודאגת מהכאב העלול להגיע אך החושקת בו בו-זמנית כשהחדרתי את איברי לתוכך, בועל אותך. מתמזג איתך והופך אותך לשלי.
מכה נוספת חבטה בגוף הסיפון. אורות הניאון הבהבו חרישית ואז כבו.
חייכת אלי כשנדלקו אורות החירום הכחולים זוהרים ויכולתי לראות את נמשייך בוהקים אלי מן האפלה. "קטנה," קראתי לך מבעד להזיה הפלאזמתית. "רק עוד קצת."
התגלגלנו בתוך הכמוסה הרטובה, הקלקצף עוטף אותנו כמו תמיד נועדנו להתגלגל בתוכו. קרן לייזר נוספת פגעה בחלון שמחוץ לתא שלנו וניפצה אותו; גורמת לכל החדר להישאב החוצה עד שירד קיר ההגנה וחסם את הפרצה. כוח הכבידה נותק והחלנו לרחף באוויר תוך כדי מעשינו הנלוזים. נראה כמו כל החדר משתנה ומתעוות בהתאם למעשינו ותחושותינו הפנימיות. בחוץ החלל הריקני הפך לכחול עמוק. היינו במצולות, בתוך בועת האוויר שלנו מנותקים מן החלל החיצון, מנותקים מן העולם הקדחתני ומהליך הזרימה התקין. ראינו גלים תת-ימיים מכים באוויר, כמו פטריות אטומיות צבעוניות. כמו הצורות הפלאזמתיות של האוקיינוס מתחת לתחנת החלל סולאריס. סערנו את אהבתנו אחד לשנייה כשהחלונות התנפצו והים סער פנימה באורגזמה אדירה של שכרון חושים ואובדן השפיות המוחלט.


~ מיקי ~