נוירו-ארוטיקה הפנגוגית

ופרצנו מבית החולים לחולי נפש רכובים על מזרון מצחין על גבי גל עצום של דם,
מרסקים את כל העומד בדרכינו, מפרקים את השפיות בקול מטונף של ריגוש אוטו-ארוטי.
את ואני, התאומיים המטאפיזיים שאינם יודעים מנוח. רוצחים מלידה ועד המוות המתעתד לכל נפש חיה.

פירקנו את דלת המתכת מבריחיה והועפנו החוצה בקול מבחיל כששברנו את גופותיהם של הסניטרים שעמדו בדרכינו.
זרם הדם דעך מעט, ויכולנו לצוף לרגעים ספורדיים על גבי המזרון, מרחפים בבועת זמן משל עצמנו.
יכולנו לחוש פעימות לב בוהקות מתחת לנהר הדמים אפוף האיברים הפנימיים.
מצאנו עצמנו בתוך עולם אפוף אש ותמרות עשן.
משהו נע מתחתינו, משהו נורא.
אך לפני שהספקנו להימלט, המזרון התרומם ויכולתי לראות את רגלי העכביש הדקות מבצבצות, גועליות כל-כך.
ואז את נעלמת, המציאות התמוטטה מתחת לרגליי והכול התפוגג לרסיסי ערפל.

עיר הרפאים קדחה בקול שאון של צפירה אטומית.
ברחתי עם יתר התושבים לתוך גורד שחקים נטוש.
"עליך לרדת למטה אל עבר האבדון בכדי להתעורר מהטירוף האוחז בך,"
אמרה המכשפה בעלת קרני התיש הבוקעות ממצחה.
פסעתי אל המעלית ולחצתי על הכפתור הכי נמוך בעל סימן השאלה.
המעלית החלה לנוע מטה, מקרטעת כמו בכל רגע תתמוטט.
מבין החרכים יכולתי לראות להבות סגולות מתמרות מעלה,
מדיי פעם רוח רפאים ללא פלג גוף תחתון נצמדה אל הסורגים של המעלית
שכבר נראתה כמו כלוב יותר מאשר כלי תחבורה וצרחה בפניי בלוע שהגיע עד לבית החזה שלה.

המעלית התרסקה ונפלתי ממנה, מתגלגל על הקרקע הקפואה.
היה נדמה כמו הגעתי לכוכב לכת אחר, כמעט חייזרי במראהו,
כמו נפש אדם לא דרכה בו מעולם. פסעתי ברגליים יחפות על קצות אצבעותיי כשראיתי
את המפלצת הענקית בעלת חמשת הראשים ישנה במרחק מה ממני.
סביב ציפורנייה הארוכות ראיתי שאריות של דברים שהיו חיים פעם; שברי עצמות ובשר קרוע לגזרים,
ומפיה הרחתי את צחנת המוות והטינופת שהחרידו את לבי.
איה את, מלורי שלי? שיוועתי בלבי. קיוויתי שתופיעי ותגאלי אותי מחלום מטריד זה שאיים לחסלני.
ואז המפלצת התעוררה ועיניה בערו בלהבות הטירוף כשניסתה לתפסני.
חמקתי מבין אצבעותיה ועליתי על בהונות רגליה, מטפס מעלה על טלאי גופה העשוי בד מאובן
עד אשר הגעתי אל צווארה. היא החלה להתנער בניסיון לטלטל אותי ממנה, אך חגתי על עורפו של אחד מראשיה ועליתי אל מצחה.
תפסתי בשיערות ראשה כשקפצתי כמו בסנפלינג ללא חבל אל עיניה, תוקע בהן את כפות רגליי החזקות.
היא התמוטטה ומוחה ניתז על אבן גדולה.

קיפצתי ממנה הלאה, מחפש מקום מפלט מן העולם הנורא בו שכנתי.
מבקש להתעורר ולחזור אל זרועותייך.
אל המפלט שבין שיפולי ירכייך הרטובות המבקשות אותי בתוכך.


~ מיקי ~