ללא מילים

רגליך משחקות בנעלי-העקב, ובי.

משכלת, מפשקת, מרימה, מנדנדת נעל חלוצה למחצה ומעקמת, מתחככת, מסובבת לכל עבר כמו היתה סכין מהפנטת, נועצת ובוחנת מה מאלו מפלח ישירות את מוחי.

למרות כל השנים, פתאום מולה אני מרגיש טירון, המלא בחששות וציפייה: לשאול על חייה הפרטיים מתוך סקרנות ולהסתכן בלהיות רק ידיד (״חמוד…״) או לתת לה לשתף ולשמור על ריחוק? להתבדח אתה לפעמים על נושא השליטה, או שהיא תיראה בכך חוסר רצינות? לשאול אותה על ההעדפות המיניות שלה או שמוקדם מדי לזה? לשאול אם אפשר להתקשר ולחכות לתשובה (הרשמיות מרגשת כשלעצמה) או להתקשר ודי, מתוך תקווה שההפתעה תמצא-חן בעיניה? אולי עדיף שלא, כי איתפס בעיניה כמתלהב-נודניק? איך אוכל להבטיח שלא תיראה בי רק כנוע חמוד ובלתי-מזיק, אלא גם אריה מבוייש ומלא רצון ומיניות? 

[גרסת השיר, או תקציר מנהלות:]
פתאום, מולה, 
אני מלא חששות וציפייה

תפסת מקום בראשי:
אני נמשך מן החול אל אפשרויות מרגשות אתך.

חלקנו מחפשים אותה: אישה גוערת, מענישה, משפילה. חלק מהעונשים וההשפלות נראים כמו משחק למצלמה או פרסים במסווה (״לקק״, ״נשק״, ״גמור עכשיו על הירך שלי, קדימה״), אך אני מתפלא לגלות איך אישה יכולה לשנות בכמה מילים בודדות את חוקי המשחק ולמנוע מאיתנו דבר שאנו צמאים לו כל-כך: למשל, ״לא לאונן היום״ (או חלילה: ״עד שאגיד לך״), או חמור מכך: ״אתך זה שונה; יש כבר אחר שמזיין אותי״. כל אלו מחווירים, בעיניי, לעומת הביטוי התמים לכאורה ״אני צריכה לחשוב על הדברים ולהסיק מסקנות,״ המכיל בתוכו גם את אכזבתה ממך וגם את האיום בפני גירוש מגן-עדן; את חוסר העניין שלה להמשיך להיות אתך בקשר.

בביטוי אחד היא ערערה את כולך ואתה מבועת: ״מה? אבל מה עשיתי? למה זה מגיע לי?״ חבל, עד שמצאת אישה שתעסיק אותך, עד שהתחלת לפנטז על האפשרויות שהיא תפתח או תסגור בפניך, והנה, עוד מעט והקשר יכול להיגמר חרף מאמציך, כי אתה לא מתנהג מספיק טוב בשבילה. הנורא מכל הוא שברגע זה נכנסת למצב standby (המתנה ליד[ה]) עד שהיא תסיים לחשוב על הדברים. לך אין שליטה; לה יש: רק היא תקבע מה יעלה בגורלך, אם תהא זו נזיפה, עונש קל או שמא גירוש (״תשמע, זה לא ילך ביננו״ הנורא). אולי, אולי תינתן לך הזכות להגיד איזה משפט להגנתך, בניסיון להשפיע על החלטת הגברת. נרעד, לחוץ, אתה כותב לה מיד מכתב מתנצל באורך הגלות, עם הגנה לכל טענה שלא תבוא. 

למחרת היא חוזרת אליך, אחרי שחשבה קצת. לאחר שיחת בירור קצרה, אתה מתכווץ בכסא מפוחד, מתחנן ומודה בהכנעה שאתה רוצה לתקן דרכיך ומתחייב לקחת על עצמך דבר מה נוסף מעתה ואילך (סיזיפוס). רק אז, היא נאותה ומחליטה לתת לך הזדמנות שנייה.

ראה איזה פלא! אתה הופך מאושר בן-רגע: אתה מאושר להיות זכאי (הפעם) לצעוד שוב אחריה ולהיות שלה. אך עוד דבר קרה — כמעט בלתי-מורגש: משהו בך השתנה אחרי ההרפתקה הזו: אתה פחות בטוח בעצמך מולה. אתה משתדל יותר בימים הבאים. אתה חרד, בידיה. אתה נתון לשיגיונותיה והערותיה מעתה. הלוא זה מה שרצית. מה שקיווית. הסתכל על עצמך: אישה מעירה לך דבר קט ואתה מיד חושש מגירוש. כך היא משנה אותך, אט-אט, מבפנים, החוצה.  

כוחן של מילים מעסיק אותי: כוחן של מילים שאישה שולטת/מודעת משתמשת בהן דרך-כלל או בכוונה, כדי להחליש, להכפיף, לסרס, אך גם לחזק את הגבר שמולה. למשל, מה יש במילים ״יש לי משימה בשבילך״ שנשמע כל-כך ארוטי בעיניי? האם זו המילה משימה, או שזה הצירוף ״משימה בשבילך״ שמזקירה את הכניעות שבי (ולא רק) כאילו אמרה בעצם ״אזיין אותך״? יש לי תיאורה שזה דווקא היחס, תשומת-הלב ממנה אליי, ואולי התהליך שהולך להתרחש, כמו היה בבחינת הרפתקה הלקוחה מחצר-מלוכה מן המאות שעברו, שגורם לי להתרגש ולהידרך עבורה. לאן תשלח אותי? כמה מאמץ יידרש ממני? האם אספיק לרצות אותה?

נראה ששני הצדדים מתרגשים וקשורים כבמחול אינסופי: האישה מבקשת דבר, ולאחר שבוצע נכון על-ידי הגבר הכנוע, נקשר משהו ביניהם: ״יפה מאוד. תודה. ייתכן ואיעזר בך שוב…״ היא אומרת, כדי לתת לו איזה פרס שיקשור אותו עוד קצת. מילים טובות הן שכר-הולם הרי, תחליף [זמני?] לנשיקה (גם פרס אחר יתקבל בברכה, כמובן, אך על-כך בפוסט אחר). בתגובה, גם הגבר הכנוע יודע להשתמש [או: להחזיר] במילים, והוא משתמש בהן כדי לתדלק שוב את המחול: ״או כן, השתמשי* בי שוב, בבקשה.״ אפילו משפט קטן שכזה אפשר לפתח לתיאוריה כמו למשל אותו ״או״ אגבי, ייתכן והוא משמש את הנשלט כרמיזה להתרגשות הארוטית שגרמו לו מילות התודה שלה. במקום ״היעזרי בי״ בתשובה לשאלתה, בחר הנשלט להגיד ״השתמשי בי״ כדי לחדד את העובדה שהיה רוצה שתיעזר בו שוב, אך בצורה גסה יותר מהמשימה האחרונה ששילחה אותו. בפעם הבאה, אולי אף יעז וייבחר בצירוף חריף יותר כמו ״נצלי אותי״.

״נראה. נראה.״ אומרת היא, כדי לא ליצור במוחו של הנשלט ציפייה (הפתעה זה חלק מהעניין). ״נראה. נראה.״ היא שוב חוזרת, אחר השהייה, כדי ליצור רושם שהיא אתו, בעוד היא חושבת בכלל על משהו אחר.

בכמה מילים את מזניקה אותי לעשות בשבילך. עכשיו.
ובמילים מוקירות, את מלטפת וממכרת אותי, כשאני שב.

במילים חודרות, את משנה אותי –
חורטת מחדש מסלולי התנהגות.

איך, איך את אוהבת לדייק במילותייך,
דווקא כשאת שופטת ומגחיכה אותי תחתייך.

מי את [חושבת שאת]?

עוד

כשאני בדרכים, לפעמים אני קורא כמה פוסטים גנובים באתר, אך כשמבליחים להם פוסטים עם תמונות ארוטיות, חלקי גוף מהממים בעירומם,  אני ממהר לגלול את הדף, טרם מישהו יבחין ואסמיק מבושה.

לו רק יכלו הכותבים באתר לסמן תוכן כבטוח לקריאה בציבור או לאו.

אפשרות אחרת היא שהאתר יאפשר לקוראים לעבור למצב קריאה ללא תמונות [מביכות] (כפתור "ללא בושה*"?). 

* "ללא בושה" היא כותרת מבלבלת, כי המצב הטבעי של האתר מציג תכנים ללא בושה או עכבה, אך הקורא מעוניין במצב הפוך, שלא תיגרם לו כל בושה. יש לך רעיון טוב יותר? 

אֵין א[ו]ני

צַמֵא לַמִּלִּים הַחוֹדְרוֹת שֶׁלָּךְ, 
לְעֵינַיִךְ הָמַטְבִּיעוֹת. 
רוֹצֶה לַעֲבֹד בִּשְׁבִילֵךְ. 

גרסה ב

צַמֵא לַמִּלִּים הַחוֹדְרוֹת שֶׁלָּךְ,
לְעֵינַיִךְ הָמַטְבִּיעוֹת.
אֵין א[ו]ני רוֹצֶה לַעֲבֹד בִּשְׁבִילֵךְ.

הגבתי לפוסט המעניין של מטפלת CBT, צריכת זנות- מנקודת מבטו/ה של הזונה:

הטיעונים כתובים היטב, ומקווה ששיכנעת בקשר לטראומות שחלק מעובדי המין עוברים, אך כמו שתיארת בהתחלה, לא דין עובדת מין אחת כדין עובדת אחרת; יש היום המון סוגים של ״מקצועות״, ונראה שלאו דווקא כל הסוגים הורסים את נפש האדם. אני חושב שאם האדם נמצא בשליטה על מעשיו, אין להסיק מייד שמבצעים בו דבר עבירה. אני בטוח ששיחה אירוטית (עם מטפלת בבעיות אוננות, למשל) או סשן שליטה (עם מחנכת שתדרוש ציות מוחלט), יכולים להיות מהנים כמו לשחק בתיאטרון, עבור רוב עובדי המין, וכמובן גם עבור הלקוחות. זו שאלה של גבולות, כנראה, שאיברי-מין וחדירה קשורים אליה בקשר מסויים, אך רופף.

למען הסר ספק, אני בעד צמצום סבל, ניצול, דרדור לסמים או לפשיטת רגל, אך חושב שיש לעשות זאת בעדינות רבה.
בהקשר לוועדה, רק אציין שיווני זקן מאוד אמר פעם שמדינה קורסת ברגע שיש בה יותר מדיי חוקים. זהירות.

ביציאה מתחנת הרכבת, שתי נשים בלבוש מוקפד מרשות לעצמן הפסקת סיגריה בשעת בין-ערביים; הזמן ונהגי המוניות עומדים לרשותן, למרות יופיין המוסתר מאחורי משקפי-שמש גדולים: האחת בלונדינית צנומה, לבושה מכנסיים וז׳קט אדומים, אך דווקא חברתהּ צדה את עיני; מדוייק יותר, רגליה ולבושה גורמים לי להתבונן בה שוב ושוב: עמידתה בטוחה אך נינוחה, רגליה יפות. חצאית שחורה מבד דמוי עור מסבה את המבט אל עבר קימורי השוקיים, אל קרסוליה התקועים בחוזקה בנעלי עקב קלאסיות עם עקב גאה כל-כך. איני יכול שלא לחזור ולהסתכל שוב, לחשב בכל פעם מחדש כמה אצילית היא ולמה זה מושך אותי כל-כך? אוף, יש בעיות שאין להן פתרון.