ללא מילים

אך פירסמתי מודעה בלוח המודעות באתר וכבר היא נקברה בעמוד 2 (@#$!).
הנה העתק ממנה, לכל [וו]מאן דבאי:

מְשׁרת במישְׂרה חֵלקית
נשוי מהדרום, בן 40 ו... קצת, איש-ספר רזה ועדין, אך לא חלש, בעל 15 שנות לימוד והיכרות עם התחום, מעוניין להכיר אישה מהדרום, נאה, עם לב רחב וידע בתחום המנטלי, האוהבת שמשרתים אותה, עושים עבורה (service-oriented submission). אשמח לעמוד, ככל שמתאפשר, לרשות אישה הנהנית להיעזר-להשתמש, אך גם ללמד, לחנך, ולפתח אותי לאורך זמן (לטובתה כמובן).
תמונה תימסר לאחר התאמה בסיסית, טרם פגישת היכרות. המלצות יימסרו לפי דרישה.

כישורים לדוגמא: הקראה, כתיבה ועריכה של טקסטים, צילום, שירותי משרד, מטלות בית ומכונת קפה לומדת, הבעת דעה תחת אזהרה, ועוד.

קימורי רגלייך מפתים אותי להיתלות בהן,
נעלי-העקב אינן מתירות לי להסיר את המבט,
ושפשוף בקדמת נעלי-העקב לא נותן לי מנוח.

אישה רומזת, חדה חידות, מבקשת, מעודדת [ולעתים] מזרזת, מדרבנת-מחרמנת אותי להזדקף, לחשוב, להתאמץ, ולהוכיח עצמי.

שלחת אותי לעשות סידורים עבורך.

כשסיימתי והתייצבתי בחזרה, היית מרוצה מחריצותי, הרמת מעט את חצאיתך ואיפשרת לי להשפריץ, למענך, אל מול השער, בחלק העליון של פנים ירכך. חזרת לעניינייך.

שדוד, מכור, אני חוזר שוב ושוב אל הזכרון; שואל עצמי מתי אזכה להתחכך בך, שוב.

במהלך שיחת טלפון תפסה (באוזן) כמה מילים שאמרתי והשתמשה בהם כפירצה, כדי לעודד אותי לדבר ללא פחד, בבוטות, על מה שאני רוצה, על החרמנות שבי. ועכשיו, ״גע בו, קדימה,״ אמרה, ובמעבר בלתי-מורגש זרקה את שנינו לחלל הארוטי. נכנעתי לקולה המתוק-גונח החודר כל גבר בשנייה, וגיליתי עד כמה היה חסר לי הדבר – אישה מינית, שאוהבת להוביל, להנחות; כזו שאינה מתביישת להגיד ״זין״ ואפילו שואבת הנאה מלראות את הגבר שלה נמס בידיה.

באמצע הדרך, כשהמחשבה מטושטשת מרוב ארוס, בכל זאת התפלחה לה מחשבה שאולי זהו בוחן פתע – שזו הדרך שלה לבחון כיצד אתנהג במציאות מולה. אהבתי לשתף בכל רגע עד כמה אני נהנה מהנחייתה, ומה הייתי עושה אם. אהבתי לשמוע אותה מעודדת אותי בצרידות גונחת – רמז לכך שהרעיון מצא-חן גם בעיניה. אהבתי לכרוע תחתיה, לפתוח פי לבאות, ולאחר-מכן התגריתי אין קץ מהמחשבה שעודפי השתן ישמשו נוזל סיכה חמים, בזמן שאני מאונן תחתיה, תחת מבטה. אהבתי כשהתיישבה מעלי והחדירה אותי לתוכה, אהבתי ללפות את רגליה היפות ואת ישבנה המזמין, מבלי יכולת להימלט.

[מקהלה ברקע:]
״כנסי, צאי, עוד, אל תלכי.
או! איך את חולבת אותי״ x2

כשציינה שאיני שלה, הרגשתי שזכיתי להתחכך באישה המינית שבה, אך הרגשתי שאני בעצם חד-פעמי – שעשוע. ואולי עדיף כך, שכן זה נותן לי עוד כוח להמשיך, להמשיך במסע אל לבה. אולי אפילו התגריתי מכך. גמרתי. נרדמתי בחיקה.

וכשהתעוררתי, עדיין שבוי בתוכה ומזיע הבל פי לתוך צווארה, רציתי עוד מגן-העדן הזה, אך החיים והעבודה קראו לשנינו. היא שיחררה אותי בעדינות עם חיבוק, התלבשנו תוך כדי שאני מנגב קלות* את בטני ואני מפציר בה חיוך מאוזן לאוזן ודברי תודה.

* היא זרעה בי אומץ לאהוב את הריח שאחרי ולהלך בו גאה.

יש לי חיבה לאנשים שיודעים לשלב בין אמנות למיניות. לי, לעומתם, חסרות כמה ביצים כדי להתעסק בכך בפומבי, מחוץ לבלוג הזה. למשל האמנית ליעד קנטרוביץ', מציגה פרויקט בו היא נערת-מצלמה (חלק מהביוגרפיה שלה? אפשר רק לנחש). בפרויקטים נוספים שלה אפשר לראות שהיא משתמשת הרבה במיניות שלה ככלי-מחאה [אמנותי?].

הווידאו "WATCH ME WORK": 
http://vimeo.com/37047530

ראיון אתה ב"הארץ":
http://www.haaretz.co.il/gallery/theater/.premium-1.2409205

אישה חָדַּה מָקְשִיבַה לרגע, וּמאבחנת בְּמִלִּים סְפוּרוֹת את מה שלוקח לי חודשים להבין.
משפטים נִבחרים מְהָדְהֵדִים בי, שָׁנִים.

דמויות:

את/היא
מנשה מנקה (שתי המילים במלעיל)
ארבָּני

תמונה 1

[את/היא וארבני שרועים חבוקים במיטה. מנשה מנקה שרוע תחת המיטה בלבוש שחור אלגנט. נעליו השחורות-מבריקות מבצבצות מקצה המיטה]

את/היא: "כן, כן, נקה טוב מתחת למיטה."

מנשה מנקה: "כן גבירתי. מנקה, מנקה. כבר אין מה לנקות."

את/היא: "כן, כן, ארבני, תמשיך מתוק שלי" [ארבני מפנק בלשונו ושתי אצבעותיו, ומנשה מנקה מתחיל לדפוק את ראשו בתחתית המיטה מלמטה, בייאוש]

[אחרי דקה]

מנשה/מנקה: "אני מתחנן... לא יכול יותר להיות כל-כך קרוב לתחת, כאן מתחת, ורק לשמוע אתכם נהנים!"

את/היא: "טוב, תוציא ראש, מנשה מנקה. תנוח קצת."

[מוציא ראש מצד המיטה]

את/היא: "ארבני, בוא" [מסובבת את ארבני בעזרת הזין ב-90 מעלות שמאלה, כך שראשו בכיוון צד המיטה. נעמדת על 6 מעל ארבני, כשמבטה ננעץ במנשה מנקה ששרוע על הרצפה תחתיהם]

את/היא: "נו, מעכשיו גם תראה."

מנשה מנקה: "כן, כן. תודה."

את/היא: "סיימת לנקות, אני מקווה."

מנשה מנקה:"כן-כן."

[את/היא מנועעת ידיה במהירות ומתבוננת בארבני, גונח מהנאה.]

את/היא: "תסתכל טוב לתוך עיניי, מנשה-מנקה:" [אומרת, משתמשת בידה הימנית כדי להבליע בדיוק רב את הזין של ארבני בתוכה, גונחת קלות לאור קלות ההחלקה פנימה.]

מנשה מנקה: "אוי זה כל-כך יפה, גבירתי, למרות שאני לא ממש רואה מה שאת עושה לו."

את/היא: [מהנהנת בראשה] "ששש...." [נהנית ממעל, יוצאת ונכנסת, מוציאה ומכניסה, ותוך כדי הנאה, שואלת את עצמך/עצמה איך זה יכול להיות שארבני מחזיק מעמד כבר יותר מדקה? זה בוודאי המחזאי שנתן לו כוחות-על כנראה (אולי זה המחזאי בעצמו שמזיין את השכל טוב כל-כך)... בינתיים, מנשה מנקה כל-כל מתחרמן מעינייך/עיניה המסוממות, עד שידו המאוננת מתחת למיטה נשמעת דופקת בדיקט שבתחתית המיטה.]

את/היא: "אוי, כן"

ארבני: "אוי, לא! אוי, לא... אני עומד ל... אני לא עומד ב..."

מנשה מנקה: "אוי כן! אוי כן!"

את/היא: [צוחקת] " אוי כן? אוי לא? שיגעתם אותי. אמרתי שקט!
כן, כן... אהה ארבני, עוד כמה... ואני ... אהה... אני גם... גו... גע... גע... אהההההה!!!!
[כל החדר רועד, המיטה גם; מנשה מנקה קופא במקומו נדהם, וארבני נזכר קצת אחרייך/אחריה:]

ארבני: [לבטא בקצרה, בלי לעשות מזה סיפור:] "אה! אה! אה!"

את/היא: "עוד ארבני, מלא אותי ככל שתוכל..."

ארבני: [מתאמץ בשארית כוחותיו] "אה! אה! די... נגמר. תודה. [נאנח ומתנשף]"

[את/היא מותירה את ארבני הלום-קרב על הגב, יוצאת וידך/ידה מכסה על איברך, מתקרבת אל צד המיטה ומתיישבת שם ברגליים פשוקות, כשהירכיים מחוץ למיטה. את/היא מביטה מטה, אל ראשו של מנשה מנקה.]

את/היא: "מוכן?"

מנשה מנקה: "מה? מוכן למה?"

את/היא: "כן כן, תגיד שוב מה, ותשאיר את ההברה האחרונה פתוחה."

מנשה מנקה: "מהההההה...?" [משאיר פיו פתוח לרווחה]

[את/היא מנזילה את תוצרי ארבני על-פני מנשה מנקה שמסיט את פניו לצדדים בניסיון למחוק את ההשפלה מפניו, צליל ה"מה" משתבש ומחרחר:]

מנשה מנקה: "[מ]הההה, אוי לא... גרררחקההה [נחנק קצת ומשתעל] לאא....!"

את/היא: [צוחקת] "אוי כן, אוי כן!"

ארבני: [ממשיך להיאנח ולהסדיר את נשימתו:] "אני אוהב אותך."

את/היא: "מנשה מנקה, את רוב החדר כבר ניקית; נשאר לך רק עוד קצת – מסביב לשפתיים." [צוחקת שוב ומרעידה את המיטה]

מנשה מנקה: "מה? אבל... לא סיכמנוּ שזה מה שיהיה [שפיך ניגר משפתיו תוך כדי הגיית ה"נוּ"] לא סיכמנו. אמרת שאנקה רק אבק!

[מסך יורד]

[את/היא וארבני חוזרים לשכב במרכז המיטה, מתחבקים, מתנשקים ברכות. את/היא חוזרת לצחוקה המתגלגל, המהדהד בחלל החדר וכמו משפיל את מנשה מנקה עוד. מנשה מנקה ממשיך לצווח, תוך שהוא רוקע לשווא ברגליו שבקצה המיטה. אחרי שהמסך ירד, תוך כדי חיאות-הכפיים, ארבני מוציא ראשו מבעד לוילון המסך שירד:]

ארבני: "זהו, נגמר. כמעט כולם מאושרים. מה אתם עוד יושבים? הביתה! קצת פרטיות גם אנחנו צריכים."

סוף

לוּ היית קצת פחות פֵּרְפֵקְצְיוֹנִיסְטִית היה לי קל יותר לרַצוֹת אותך.
כָּנִרְאה שהקוֹשי הוּא חלק מהעִנְיָן שֶׁל[י בּ]ך.

הכל התחיל משיעול קל, לפני מספר ימים. השתעלתי, כחכחתי והיא נדרכה: "שלא תעז להיות חולה עכשיו." השתעלתי שוב, ללא שליטה, מוחא ללא מילים, ולמחרת כבר הפציע החום. מאז אני חולה, פטור מכל משימה; גבר חופשי לנוח.

מזמן לא הייתי חולה. אמנם אני סובל והגוף כואב, ללא קשר אליה, אך אני נהנה לראות מהצד כיצד הבית מתנהל בלעדיי, בזמן שאני נח: מבעד לצמרמורות, כאבי-הראש והשרירים, אני עוקב מהספה באדיקות אחר אחוריה הרחבים והעגולים המכונסים במכנסיים צמודים (tights), משנים צורתם בכל פעם שהיא מתכופפת לסל הכביסה. לפעמים אני מצליח לראות מהמיטה את כל גופה רוקד ליד הכיור בזמן שהיא שוטפת כלים. מכל פעם שהיא מגישה לי תה למיטה אני מפיק הנאה ילדותית כמעט: "תשתה, תשתה את התה. זה יעשה לך טוב," היא נאנחת אחרי שהיא מניחה את כוס התה על השידה. אני משתעל – משתעל ונהנה משירות החדרים. היא מנשקת את ידי ברוך, מניחה יד על מצחי ושואלת שוב ושוב "איך אתה מרגיש?" מלא כוונה; לא "מה נשמע" סתמי שמרוב שימוש כבר לא ברורה משמעותה של המילה "נשמע". אוי, כן, אני בגן-עדן – חולה. מרוב הנאה אני מתחיל לחשוש שארגיש אשמה, אך הדבר היחיד שמקלקל לי את ההנאה הוא הגוף, שדווקא עכשיו לא מעוניין במגע ורק רוצה לנוח; מתרחק מענייני-תשוקה.

ובכל זאת, יש לה שיטות להטעות את הגוף שלי: אם בדרך כלל היא דואגת, עד כמה שניתן, למנוע ממני עונג עצמי, עכשיו היא זו שבכל לילה משחילה יד מגששת מתחת לשמיכת הפוך ולוחשת לי שאני חייב להזיע, כדי להוריד את החום. אני מנסה לחמוק מידה, נאנח, משחק אותה קשה להשגה או לא מעוניין במגע, אך היא אוחזת בי במיומנות ובעקשנות. כמה חבל שבשל המחלה אני ריק מתשוקה, כמעט חסר-תחושה, אך משהו בסופו של דבר מתעורר בי על-ידה.

ואז, בעודי מתחמם, היא שואלת בתמימות "רוצה שאניח לך?" תוך שהיא עוזבת אותי לרגע, זקור בחושך שמתחת לשמיכה. באופן בלתי-נשלט האגן שלי מתרומם, מחפש להשתחל שוב אל חור ידה המאולתר – תנועה שרק מוכיחה לה שאני רוצה עוד. באותו רגע אני מרגיש בריא, חזק ומלא תשוקה ויחד אתם, כבר למדתי, מגיעה הרעבה מצדה, שלא מותירה לי ברירה אלא להביט בעינייה, מלא תחינה. היא מתענגת על כוחה זה, כמובן, אך לא מותחת אותי כהרגלה. היא משיבה את אחיזת ידה הרפויה, נועצת בי מבט המזמן את הצפוי מראש, ומעודדת אותי בהנהון קל, כמו הייתי ילד: "כן, תוציא את הכל. קדימה." כמה תנועות קלות מצדה, אני מתמסר, רועד לרגע בידה, והופ! הנאה מציפה את גופי ומטפטפת על בטני.

לאחר שהקסם פג, זיעה מציפה את גופי מתחת לשמיכה. את מקום ההנאה תופסים במהירות שוב הכאבים, שממהרים לבעוט ברקותיי. היא מתבוננת בכאביי מהצד, מחוייכת, ושרה לי שיר ערש:

"עוד מעט תהיה בריא,
עוד מעט תהיה שלי.
עוד תזיע שוב ושוב,
בדיוק כמו פעם, בשבילי."

ובעודי נרדם לקולה המהפנט, אני מתפלל רק שלא תידבק; שלא תידבק.