חלקנו מחפשים אותה: אישה גוערת, מענישה, משפילה. חלק מהעונשים וההשפלות נראים כמו משחק למצלמה או פרסים במסווה (״לקק״, ״נשק״, ״גמור עכשיו על הירך שלי, קדימה״), אך אני מתפלא לגלות איך אישה יכולה לשנות בכמה מילים בודדות את חוקי המשחק ולמנוע מאיתנו דבר שאנו צמאים לו כל-כך: למשל, ״לא לאונן היום״ (או חלילה: ״עד שאגיד לך״), או חמור מכך: ״אתך זה שונה; יש כבר אחר שמזיין אותי״. כל אלו מחווירים, בעיניי, לעומת הביטוי התמים לכאורה ״אני צריכה לחשוב על הדברים ולהסיק מסקנות,״ המכיל בתוכו גם את אכזבתה ממך וגם את האיום בפני גירוש מגן-עדן; את חוסר העניין שלה להמשיך להיות אתך בקשר.
בביטוי אחד היא ערערה את כולך ואתה מבועת: ״מה? אבל מה עשיתי? למה זה מגיע לי?״ חבל, עד שמצאת אישה שתעסיק אותך, עד שהתחלת לפנטז על האפשרויות שהיא תפתח או תסגור בפניך, והנה, עוד מעט והקשר יכול להיגמר חרף מאמציך, כי אתה לא מתנהג מספיק טוב בשבילה. הנורא מכל הוא שברגע זה נכנסת למצב standby (המתנה ליד[ה]) עד שהיא תסיים לחשוב על הדברים. לך אין שליטה; לה יש: רק היא תקבע מה יעלה בגורלך, אם תהא זו נזיפה, עונש קל או שמא גירוש (״תשמע, זה לא ילך ביננו״ הנורא). אולי, אולי תינתן לך הזכות להגיד איזה משפט להגנתך, בניסיון להשפיע על החלטת הגברת. נרעד, לחוץ, אתה כותב לה מיד מכתב מתנצל באורך הגלות, עם הגנה לכל טענה שלא תבוא.
למחרת היא חוזרת אליך, אחרי שחשבה קצת. לאחר שיחת בירור קצרה, אתה מתכווץ בכסא מפוחד, מתחנן ומודה בהכנעה שאתה רוצה לתקן דרכיך ומתחייב לקחת על עצמך דבר מה נוסף מעתה ואילך (סיזיפוס). רק אז, היא נאותה ומחליטה לתת לך הזדמנות שנייה.
ראה איזה פלא! אתה הופך מאושר בן-רגע: אתה מאושר להיות זכאי (הפעם) לצעוד שוב אחריה ולהיות שלה. אך עוד דבר קרה — כמעט בלתי-מורגש: משהו בך השתנה אחרי ההרפתקה הזו: אתה פחות בטוח בעצמך מולה. אתה משתדל יותר בימים הבאים. אתה חרד, בידיה. אתה נתון לשיגיונותיה והערותיה מעתה. הלוא זה מה שרצית. מה שקיווית. הסתכל על עצמך: אישה מעירה לך דבר קט ואתה מיד חושש מגירוש. כך היא משנה אותך, אט-אט, מבפנים, החוצה.
