לפני 17 שנים. 15 ביולי 2007 בשעה 23:25
אני שוכבת על גבי, ראשי מונח על בטן שעירה ורכה, , פרווה זהובה כמעט אדמונית.
מגרדת את הבטן, מתחכחת עם הלחי בפרווה הנעימה, מתכרבלת בין רגליו.
מחזיקה את ראשו בין ידיי ומגרדת מאחורי אוזניו, יש לו רעמת שיער חומה, לשון רכה ומחוספסת, שיניו חדות מאוד.
הוא אוהב שאני מגרדת אותו בעיקר בין רגליו, הוא שוכב על גבו רגליו בפיסוק ואני עושה בו כרצוני.
אני מנמנת על ביטנו ומחבקת אחת מרגליו השעירות.
נעים לי,
אני שומעת גרגורי רעב עולים מהבטן. ויודעת שכדי לי לברוח, אבל כל כך נעים לי.
אתה קם באחת!!!
ואני נבהלת , יודעת שצריך לברוח לפני שיהיה מאוחר מידיי.
אתה מסתכל בי לשונך מלקקת את שפתך התחתונה אתה מוכן לזינוק
רגע קפוא.
בדיוק שאני מתכוונת לברוח אתה קופץ עלי, ומפספס במילימטר.
המילימטר הזה מציל אותי ואני רצה רצה רצה
העשב הגבוה נהיה כתם מסביבי ואני רצה
רגלי היחפות נפצעות מהאבנים החדות וגופי נשרט מהקוצים.
אני לא מרגישה כאב, אנדרנלין בעורקיי ואני רצה רצה רצה
לפתע נתקלת באבן ונופלת ואתה תופס אותי בשינייך בעדינות, אני יודעת שאתה רוצה להמשיך לרדוף אחרי
משתפת פעולה ובורחת מבין שינייך.
הריצה שלי יותר איטית וקצת צולעת אבל רצה רצה רצה
רצה רצה צולעת רצה
מרגישה שאתה כבר לא מאחורי אבל ממשיכה לרוץ
מסתכלת אחורה תוך כדי ריצה
אתה כבר לא מאחורי , כניראה התעייפת, נהיית זקן.
לאט לאט נעצרת, מתנשפת,
מתחילה להרגיש את הפצעים והשריטות .
מתישבת לרגע על אבן, נושמת בכבדות.
ואתה מנתר עלי, מבהיל אותי, תופס אותי בשינייך וגורר אותי למקום מרבצך.
מלקק לי את הפצעים, אתה אוהב טעם של דם.
מסתכלת עליך בעניים דומעות "אני לא רוצה להיות זברה יותר, אני רוצה לחזור להיות לביאה, עדיף להיות לביאה, ככה לא תהרוג אותי, אני אצוד בשבילך ותוכל לזיין אותי 700 פעם ביום. רגע... בעצם רוצה לחזור להיות זברה שנאבקת על חיה"
אתה ממשיך ללקק את פצעי "אז את רוצה להביא לי אוכל או להיות אוכל"
"אני חייבת להחליט?"
"כן! אני נהייה רעב, או שאת רצה או שאני אוכל אותך"
אני חושבת אני אהיה זברה. אפשר להיות זברת המחמד שלך?"
כל כך נעים לי הליקוקים האלא.
"איה!!!"
"מצטער הייתי רעב" אתה מחייך אלי את החיוך השבע שלך.
ואני מתכרבלת לך בין הרגליים הזהובות שלך, גם אני רעבה, רוצה לינוק.
