בחודשים האחרונים אני מבלה את רוב סופי השבוע בצפון אצל הורי
אולי זה קשור לזה שלא הסתדרתי עם השותפה שלי, אולי זה קשור לזה שאני מתגעגעת לירוק, אולי זה קשור לזה שהרגשתי שאמא צריכה אותי, אולי זה הכל ביחד.
בימים האחרונים יש בי געגוע לזמנים אחרים לימים אחרים,
ללונדון האפורה (וכן, גם ירוקה) והקרירה-
מתגעגעת לחברים שלי, אומנים מתוסכלים, ספק משוגעים ספק גאונים. לכמות האדירה של אנשים מכל העולם. לאנשים שרוצים להיות מישהו אחר ולאנשים אמיתיים.
תמיד יש מה לעשות בעיר המשוגעת הזאת, לא משנה באיזה שעה תמיד היה אפשר לרדת לסוהו ולראות את הדמויות הצבעוניות בפאבים, מועדונים וסתם ברחוב, או ללכת לגלריה קטנה באיזה חור, או סתם לעשות פיקניק בפארק.
לקיבוץ הירוק-
לשקט.
ללכת על הדשא הרטוב בבקרים הקרירים של הקיץ.
למשחקי השש בש האין סופיים בבריכה בשעות הערב
לפנקק של ימי שבת בערב עם כל החבר'ה והמתנדבים בחוץ על הנדנדה (דרך מצויינת להתחיל את השבוע)
מתגעגעת לחופש שהיה לי בשניהם.
לפני 17 שנים. 30 במאי 2007 בשעה 22:03