|
|
|
קניתי לעצמי מתנה
את הדיסק האחרון של דוד ברווז(ה)
וגיליתי להפתעתי שיר שלו עם הזמרת שאני הכי אוהבת בעולם מרסדס סוסה
איזה הפתעה נעימה.
קיבלתי פידבק חיובי מהבוסית שלי (אומנם בעקיפין) אבל זה עשה לי טוב.
אני מלאת אנרגיות
ובכלל באופן כללי עכשיו זה זמן טוב של התחדשות.
אביב? לא?
איפה הימים שבהם הייתי מחוברת לכלוב 24/7?
איפה הימים שקראתי כל שירשור מהתחלתו עד סופו בשקיקה?
איפה הימים שבהם הלכתי לכל מסיבה/מפגש וכל פיפס שהיה קשור לבדסמ?
איפה התמימות שלי?
מתי התבגרתי?
איפה הימים בהם האמנתי לכל גבר שהכריז על עצמו כשולט?
איפה הימים שהתאכזבתי שוב ושוב מ"שולטים בכאילו"?
איפה?
הרעב נשאר כשהיה, אבל למדתי לדחות סיפוקים, למדתי לסנן, למדתי מה אני אוהבת ועל מה אני לא מוכנה לוותר.
למדתי שאני תמימה ומחוספסת כאחד.
למדתי שלא משנה מה אני אומרת או כותבת זה לא חקוק באבן.
אני מוכנה להפתעות ואוהבת אותן כמו שאני אוהבת יציבות
למדתי שאני אדם של ניגודים
אני אישה אני ילדה אני מרדנית אני צייתנית אני קדושה אני חוטאת
אני מיוחדת!
בדיוק כמו כל אחד/ת אחר
מנהלת הקרקס היתה עייפה, פניה ניראו חיוורות, ענייה שקועות. עברה בחטף לידי חייכה חיוך קטן ועייף ורצה לה להסדיר סידור של מנהלת קירקס.
מנהל הקרקס... אין מילים לתאר את כמות האנרגיה והסבלנות שיש למנהל הקרקס, הוא לא שמן עם כובע גדול, והוא לא רציני וחמור סבר, אבל יש לו מקל וגם שוט, וכולו חיוכים
תפסתי אותו מנקה את ריצפת הזירה!!!
אני אוהבת אותו.
תפסתי את עצמי מציצה מאחורי הקלעים, אולי קצת מציקה. מצאתי את עצמי לא קשורה לא שייכת למרות שכולם מכירים אותי וחיוכים וחיבוקים. (חשוב לציין שמבחינתי החיבוקים והחיוכים אמיתיים אלא שנתתי ואלא שקיבלתי)
הרגשתי בדידות נוראית שם, כמו בשיר ההזוי הזה של נטשה "...מליוני אנשים לבד ואם כבר לבד אז שיהיה בתנועה..."
לא בדידות של דיכאון, בדידות של הבנה שאני לא שייכת לקרקס הזה, אולי באמת באותו יום לא הייתי שייכת לקירקס הזה?
זאת לא שאלה של מציאת מקום בעולם הBDSM , או שאלה של הגדרה. וזה לא שנימאס ודיי ושברו את הכלים ולא משחקים.
אולי עכשיו זה לא הזמן של מסיבות וחיי קהילה?
ואז.... ראיתי את אדוני האפור, כולה זוהרת... נעימה... מדהימה...(למרות שבטח לא חשבה כך על עצמה)
הלכתי לצפות בהופעה של הלולינית/ליצנית. וואו אחד ענק היה לי אחרי המופע, נשארתי עם פה פעור!
חיפשנו אותה מאחורי הקלעים, רצינו להגיד לה כמה היא מדהימה, ואכן אמרנו לה, היא מ ד ה י מ ה גם פנים מול פנים, פצצת אנרגיה קטנה/גדולה.
רגע אחד לא נעים היה שביקשתי מהסלקטורית להכניס ידיד שלי, ואמרה שמספר הגברים גבוה. זה לא שאני באה בפעם הראשונה. מאכזב היחס הזה למרות שיש הסבר והוא מובן אבל דחילק...
פורים השנה היה באיחור של שבוע
אבל איזה פורים...
כבר כמה שנים שלא הייתי בפורים בקיבוץ,
חגים בקיבוץ מקבלים משמעות אחרת, שונה מהעיר,
פורים זה החג שהורים וילדים (מעל 18) משתכרים ביחד, עושים מערכונים וירידות על חברי הקיבוץ.
הפורים הזה היה הזוי במיוחד,
לבשתי פיג'מה ובאתי לפאב המקומי ששם כמובן התרחש האירוע
ניכנסנו אני וטליה וקיבלנו בשמחה את העשן והמוזיקה.
קצת איחרנו והגענו בשלב המוזיקה והריקודים.
מהר מאוד התחברתי לכוס יין אדום והופתעתי לגלות שגם לירקה היתה שם,
הורדנו ביחד כמה שוטים של וודקה או טקילה אני כבר לא זוכרת ומהר מאוד מצאתי את עצמי על הדשא עם לירקה, מתגלגלות מצחוק,
אני אוהבת את לירקה.
היה פורים מאוד מאוד שמייחה, הרבה זמן שלא צחקתי ונהנתי ככה.
היה רק קטע קטן ומגעיל בו גל גבר צעיר שלא מזמן סיים צבע וחזר מהודו ,(כמה שכבות גיל מתחתי, אולי 3 שנים יותר צעיר, שבקיבוץ זה המון בעיקר אם אני לא גרה שם יותר) מזמז לי את התחת, (איכס)
זר לא יבין
אני: אני מתגעגעת אליך
הוא: הווווו כמה נחמד
לך תזדיין, יא בן זונה!!! כוס על האמא שלך!!!!
אמיתי מתחתן!!!!
אמיתי מתחתן!!!
זה נגמר?
פשוט ככה? זה נגמר?
אני לא יודעת!!!
לא כבד לי ולא רע לי ולא מיללת לתוך הכרית
ואין אבל ואין חבל
פשוט פרידה? אמיתי לא רוצה קשר?
ככה סתם?
הרי כל תירוץ הוא עלוב גם שאין זמן אפשר תמיד לפנות אם רוצים.
אמיתי?
אתה לא רוצה?
ועכשיו בלי קשר משפט שכתבתי בשיחה במסנג'ר שניראה לי הברקה:
"אדם חי כל הזמן בקונפליקט עם עצמו ועם הטבע שלו"
אני עוזבת ולא רוצה לחשוב שלא אראה אותו יותר
בחודשים האחרונים היה חיבור נדיר
למרות שעלתה בי השאלה לא פעם אם הוא אמיתי
אני לא רגילה למחמאות.
מחמיא לי ואומר שאני מצחיקה, או הכי מצחיקה, חוזר ואומר שאנחנו דומים, או אומר שאני בן אדם יפה.
אני לא רגילה לזה, לא רגילה לישירות כזאת בלי אינטרס, לכן לא יכולה שלא לחשוב שיש משהו ניסתר.
פתעום שהייתי ב2-4 נפל האסימון, אני עוזבת ולא אראה עוד את קופר2 או את 8 לב כתום או את אמיתי, או את כולם.
מכל האנשים שאני לא אראה שוב את אמיתי אני רוצה להשאיר כחבר.
הוא מזכיר לי את סוניה החברה הכי טובה שלי, יש לנו חיבור כזה שאפשר לדבר על הכל אם זה לצחוק מבדיחות דביליות או בדיחות מתוחכמות שרק אנחנו מבינים, (לא הרבה מבינים את ההומור שלי) או לדבר על דברים חשובים כמו המהפכה הבאה או על הילדות שלנו שבמקומות מסויימים נורא דומה.
לדבר על ה כ ל.
עם כמה חברים שלי אני באמת יכולה לדבר על הכל?
ובאמת לדבר. נגיד לאביבה אני יכולה לספר הכל אבל זה לא ממש לדבר, (לא יודעת איך להסביר)
עם אמיתי יש הבנה עמוקה עם אביבה זה עוד סיפור מעניין
אולי זה חיבור של נשמות כמו עם סוניה אבל זה רק הזמן יכול לספר לנו
מתסכל שאני לא נישארת
היה מספיק לי רק כמה חודשים
מה לעשות?
