ורוניק = אהבה

הלאפרקון מוטרד
אני מרגישה בזה, לא יודעת איך להסביר את זה, אולי איך שהוא מדבר? אולי איך שבין המילים שלו אני שומעת חוסר מנוחה? אולי כי הוא מספר לי שהוא עייף ולא ישן טוב בלילה, משהו מטריד את הלאפרקון שלי, אני רואה אותו ישן, אמרתי לו שאני אשמור עליו, הוא ניראה לא רגוע, מסתובב וזז הרבה, לא מתעורר אבל גם לא ישן רגוע, משהו מטריד את הלאפרקון שלי, רוצה לבוא אליו וללטף אותו, להחליק את קמטי הדאגה, לראות אותו מחייך מתוך שינה, לעשות לו נעים , רוצה שיחבק אותי הכי חזק שאפשר, לא כי אני צריכה חיבוק אלא כי הוא צריך לחבק, אני רואה אותו זז אפילו עכשיו, נוגעת בו דרך מסך המחשב, מקווה שהוא מרגיש את זה בחלום שלו, משהו מטריד אותו, לא יודעת מה זה, אולי גם הוא לא יודע אבל אני רואה את זה בעניים העצומות שלו, בפנים העייפות שלו, רואה את זה וכל כך רוצה להיות שם.


אחרי יומיים וחצי שלא ראיתי אותו, פתאום נורא הפריע לי שהוא מדבר עם אחרת, נורא רציתי לראות אותו, אוקיי אז דיברנו הרבה בסופ"ש הזה, הוא ידע והבין שאני צריכה אותו כל כך, אני מטילה את ה"אשמה" בסופ"ש הנפלא שהיה לי, בשני דברים, אחד: הבריכה, אוח הבריכה, השקט הזה, המים הקרים, השמש, ואני בכלל טיפוס של חורף, אבל, אוח, המים והשמש ובעיקר הנקטרינות המתוקות, אוח... והדבר השני: הלאפרקון שהרגשתי אותו איתי, סוניה (חברה, בת בית) ראתה איך אחרי שיחה איתו אני מחייכת כמו אהבלה, את החיוך ששמור בשבילו, הטלפון שקיבלתי בזמן שעשיתי לאמא קניות הצחיק אותי כי הוא ביקש ממני לנבוח, כמובן בצחוק, ואני כולי מסמיקה רק למחשבה שאנשים שמכירים אותי ישמעו הרי פה גדלתי אנשים מכירים אותי מגיל 0, או הטלפון שאעיר אותי משנת הצהריים, אחרי שהייתי בבריכה, איזה כייף לשמוע את הקול שלו אומר "חננה כלבה ממטולה..." (הוא קורא לי ככה מאז הבלוג של איה חננה), הדברים הקטנים האלה וההחלטה שהגעתי אליה בעקבות שיחה שלי איתו עשו את הסופ"ש למהנה, למרות ההורים שלשניהם בצורה לא מתואמת כואבת יד ימין, וסוניה היתה כל הסופ"ש עם מיגרנה, אבל לא נתתי לזה להשפיע עלי, לא נתתי לעצמי לשקוע בכאב שלהם אלה להפך אני חושבת שהדבקתי אותם בשמחה שלי, אולי לקצת הם שכחו את הכאב שלהם, ככה לפחות אני מקווה.




(מצחיק איך אחרי שפרסמתי את הבלוג אני רואה שהוא ישן יותר טוב...)