בשבוע שעבר הוזמנתי כאורך ראשי מכובד לבקר ולראות ממקור ראשון כיצד מבצעים קבלני הקידוח את עבודת המחקר, הפיתוח וההפקה. את פני על אסדת הקידוח קיבלה מהנדסת המיכרות הימיים אולגה נפקנובה ששמחה להסביר לי מעט על התהליך.
קודם כל אנחנו מחדירים חתיכת משהו עגול וארוך בפול פורס לקרקעית.
התהליך מצריך דיוק רב מצד אחד אבל גם המון קונטרה (או מומנט כוח בשפה המצחיקולה שלה) , הלחצים שפועלים על ציוד הקדיחה שלנו הם עצומים, לפני שבוע אחד המהנדסים שלנו פגע בטעות באיזו נקודה רגישה ואל תשאל מה הלך בחדר הבקרה.
לפעמים העבודה פה על האסדה יכולה להיות מרגשת למדי, המשיכה אולגה בחיוך קצת גיקי.
כרגע אנחנו למשל עובדים על קדיחות ניסיון לא רחוק מכאן והבאנו לכאן ציוד מיוחד מנורווגיה.
לפחות פעמיים ניתקלו הצוותים שלנו במה שנקרא ״גל לחץ הידראולי חוזר״ שדרך אגב מסוכן מאוד למעורבים ובנס לא התעוור
אף אחד מהצוות.
בכלל היא מרחיבה, עבודת הקודחות מתבצעת בתנאים מאוד קשים, עומקים קיצוניים ולעיתים גם בגבהים גבוהים מאוד.
אם אתה לא גמישה, יציב ומרוכזת, זה יכול להיגמר רע מאוד בשניות. ראש מגדל הקידוח למשל יכול להגיע לגובה של פנטהאוס במגדלי אוליגארכים ! הוסיפה.
זאת לא עבודה לכל אחד, המשיכה ונימה של גאווה מקצועית בקולה. בטח לא למי שלא מקומבן חזק במכרזים ״ממשלתיים״ וכזה.
לקראת היציאה למשטח העבודה הגישה לי אולגה משקפי מגן וקסדת קודחים, באיזור העבודה הכל כאוטי ומהיר, הציוד מסוכן והקצב הוא לפי מה שהכושי על התופים קובע. בסביבה כזאת הכל יכול לקרות וחשוב מאוד להגן על הגוף.
לעומת זאת, כשהכל דופק כמו שעון בחצי מליון יורו של בעל הבית של המכרז, והצוות קודח לעומק הנכון, זה יכול להיות מאוד מתגמל.
לאחר מכן הציגה אותי אולגה למנהל האתר שהציג את עצמו כ א׳ נציגו של ד׳ שהוא איש הקשר של בעל הבית ר׳ שסירב להתייחס כמובן לשאלות שלי לגבי המרחק הלא מובן של המאגר הישראלי מישראל, גילגול עלויות האבטחה של הפרוייקט הפרטי על ישראל ורכישה לצורך כך של ארבע ספינות מלחמה (!!!????) בכספי משלמי המיסים הישראליים (וגם קצת של הגרמנים אבל הם חייבים לנו אז כוסאומקם) ועל העובדה שזה בכלל עסק של האימא של כמה טייקונים ברי מזל.
אבל ניחא, לפחות מימנו לי כמה לילות בסוויטת האורחים על האסדה, הטיסו אותי בפרייבט ג׳ט והכירו לי את אולגה.