לפני 13 שנים. 17 בינואר 2011 בשעה 17:25
מכינה מזדיינת.
רשומות הדרקון
סיפורים, בעיות, טענות או סתם מחשבות... אלו הם הרשומות שלי :)לפני 13 שנים. 14 בינואר 2011 בשעה 9:43
בהמשך לפוסט הקודם:
לא, אני לא חכם.
או שבעצם אני כן חכם, פשוט אני גם מפגר. זה כנראה מגדיר אותי טוב יותר... 😄
הפסיכו שלי גבוהה, אבל הבגרות שלי על הפנים.. עם פסיכו בציון של 669 יכול להיות שלא יקבלו אותי לשום מכללה. איזה כיף לי..
אבל רשמתי להם מכתב שבו אני מסביר, מבקש ומתחנן שיתנו לי ללמוד שם. אני מקווה שזה יעזור...
בכל מקרה, עוד חודש אני אדע אם אני הופך לסטודנט החל ממרץ. או אם אני עושה מכינה מזדיינת.
*************************************************
מממממ.... כמה לא קשור לנושא האתר, אתם לא חושבים? מי היה מאמין שבאתר סאדו מאזו אתה תמצא בלוג על לימודים 😄
אבל זה, כמובן, כי כמו הבלוג שלי, גם אני התרחקתי מנושא הסאדו. בת הזוג שלי לא בקטע, ולמרות שהיא יודעת שאני כן, באופן בלתי נמנע אני מתרחק.
אני כל הזמן מתכנן לנסוע למרכז וכל הזמן משהו עוצר אותי.. אז אני דוחה ודוחה והזמן לא נעצר.
אני מתגעגע לתקופה ההיא. אני מתגעגע לאנשים, לאווירה.
אני חושב שאני כרגע במקום אחר בחיים שלי, במקום הרבה יותר טוב. במקום שלא שייך לעבר. ואני יודע שזה לא נכון בשבילי לחזור ואני כנראה גם לא אעשה את זה. אבל זה לא מונע ממני לרצות לחזור.
ויש עוד מישהו, חבר יקר, שאני מצטער שהתרחקנו. והוא מצליח לו ומופיעה ושר ומנגן. ואני ממש מצטער שאני לא יכול להגיע, כל פעם מחדש.
תמשיך לשלוח הזמנות, אל תוותר, אני עוד יפתיע.
עד לפעם הבאה, שיהיה לכולנו סופ"ש מהנה!
BlackDragon
לפני 13 שנים. 6 בינואר 2011 בשעה 3:58
איזה קטע...
מסתבר שאני חכם.
לפני 14 שנים. 21 בדצמבר 2009 בשעה 18:21
אז ככה:
גם אני צריך תמיכה. נישמע הגיוני, לא? אבל כנראה שזה לא היה ברור.
גם לי קשה. גם לי מעצבן. גם אני כועס. גם אני עייף. גם לי בא לבכות.
בא לי להיכנס לתרדמת ולשקוע בחלומות על עולם מושלם.
אבל אי אפשר. אז מה נעשה? נשקע ברחמים עצמיים ונבכה שהעולם האכזר מתעלל בנו?
אני מניח שזאת גם דרך. אבל אני מעדיף לתקוף כל יום בנפרד ולנסות לחפש את הדברים הטובים בו.
במצב שאנחנו נמצאים בו, אני לא יכול לתמוך במישהו שלא יכול לתמוך בחזרה.
אין לי מספיק כוחות נפשיים לזה. אין לי מספיק כוחות להתמודד עם כל מה שצריך להתמודד איתו בעבודה, פעמיים.
פעם בשבילי ופעם בשבילך.
במיוחד אין לי כוחות להתמודד עם האשמה. זה כאילו את מאשימה אותי שהבאתי אותך לפה... ועוד מאשימה אותי שכל דבר רע שקורה לך זה בגללי..
אני יודע שאת בטח אומרת לעצמך עכשיו:"מה?! מה פתאום!! זה לא נכון בכלל!!!", אבל זאת ההרגשה שאני מקבל ממך.
אני לא כותב את השורות האלה בכעס.. אני אפילו לא בטוח מה הרגש שמניע אותי לכתוב את הדברים האלו אבל מה שאני כן יודע:
אנחנו בדרך לא בריאה בכלל, ובסופה אנחנו לא נסבול אחד את השני.
חייבים לעשות משהו.
לפני 14 שנים. 23 בנובמבר 2009 בשעה 13:33
החלטתי לחזור לכינוי הקודם והמוכר.
Ryo היה נחמד, אבל הוא לא הצליח להעביר את מה שרציתי שיעביר...
ו-BlackDragon זה לא סתם כינוי.. זה השם שלי בכמה מקומות כבר שנים.
אז שוב אני הדרקון השחור, וכזה גם אשאר.
לפני 14 שנים. 23 בנובמבר 2009 בשעה 1:21
הלחץ יורד והספינה מתאזנת.
בעבודה יותר טוב.. הגיעה מדריכה חדשה. שרשומה באתר הזה, אגב 😄
וסוף סוף אני מרגיש שיש לי על מי לסמוך. מישהי שתיקח ממני חצי מהאחריות. מישהי שאכפת לה.
זה יקח זמן עד שהיא תכנס לעיניינים באופן סופי, אבל אני מאמין שעד סוף השבוע היא תרגיש בבית.
אבא שלי עדיין בבית חולים. הוא צריך לעבור ניתוח לב פתוח. ניתוח מעקפים, ניראה לי קראו לזה.
וזה די מפחיד לשמוע מה הוא הולך לעבור.. לא רק בניתוח עצמו (6 שעות) אלא גם אחריו.
אני מקווה שהוא יתאושש מהר.
אבל בכל מקרה, אני יודע שכרגע הוא בטיפול, ובבית חולים שומרים עליו.
ואפילו הכאב בלסת מתחיל לעבור. זה עדיין כואב ומציק, אבל אני כבר יכול לסגור את הלסת ולאכול כמו בן אדם.
גם היו לי טיפה בעיות עם החברה, אבל גם זה מסתדר. עוד שבועיים יש לה יומולדת ועוד שלוש שבועות היא מסיימת עם הפסיכומטרי הדפוק הזה. ויום אחרי, אנחנו חצי שנה ביחד!!
אם נשרוד את השלוש השבועות הקרובים, נשרוד הכל.
ובכלל, אני מאוד מקווה שבעוד 3 שבועות כל מה שישאר לי להתבכיין עליו זה המצב הכלכלי שלי. שיחסית, הוא לא כזה רע.
באופטימיות רבה,
ועד לפעם הבאה,
BlackDragon.
לפני 15 שנים. 17 בנובמבר 2009 בשעה 9:36
אני ררררעעעעעעעעעעעבבבבבבבבבב!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! גוד דאמ איט!!!!!!!!!!!!!!!!
לפני 15 שנים. 15 בנובמבר 2009 בשעה 8:02
עד עכשיו, עיקר התלונות שלי בחיים היו מהמצב הכלכלי. מהלחץ המטורף שהניע את החיים שלי להשיג עוד ועוד וגרם לי, בעצם, לאבד יותר ויותר.
אז הפסקתי. הפסקתי לרדוף אחרי הכסף. הבנתי משהו מהותי בקשר למצב שלי ולדרך הכי טובה לצאת ממנו. לאט לאט, אבל בטוח.
אני כבר לא מתלונן על זה. המצב משתפר והגישה החדשה מוכיחה את עצמה.
אבל מה עם כל השאר?
בעבודה הנוכחית שלי אני אחראי על 13 בני נוער, נוער בסיכון. 13 נערים מבתים ומשפחות הרוסות.
אני לא יכול לתאר את הכוחות הנפשיים שדרושים לתפקיד הזה. את המכות שהנפש סופגת.
תאמינו לי, זה לא SSC. טוב, אולי רק C.
ובתפקיד הזה אמורות להיות לי עוד מדריכה ובת שירות, שחולקות את הנטל והופכות את הכל לאפשרי.
כרגע, אין לי.
אמורה להגיע עוד מדריכה בימים הקרובים, אבל הסלע נחת על כתפי עוד כשהיתה לי מדריכה, לפני שעזבה.
כלבה מטונפת, יהיה תיאור הולם בשבילה.
בואו נוסיף לזה את העובדה שאבא שלי נכנס למיון בסופשבוע, וכרגע מאושפז בבית חולים.
והנה לכם מתכון מוצלח להתמוטטות נפשית.
אף פעם לא הייתי ביחסים הכי טובים עם אבא שלי. הוא עשה מלא טעויות במשך הילדות שלי. רובם באו מפגמים רציניים באישיותו.
אין לי כבוד אליו.
אבל הוא גידל אותי. אני הבן אדם שאני היום בזכות\בגלל המעשים שלו. ואני יודע, שהוא תמיד אהב ותמיד יאהב אותי.
ואני אוהב אותו. למרות הכל, אני אוהב אותו.
וכדי לסגור את החבילה, התחילו אצלי כאבי תופת בלסת. בעיה שמוכרת לי עוד מהילדות... חצי נחמה.
בדרך כלל זה עובר תוך כמה ימים, אבל כאשר זה קורה, אני לא מסוגל לאכול כמו שצריך, כי אני לא יכול לסגור את הלסת עד הסוף מבלי להתקפל מכאבים. אני מתעורר בלילה בדמעות כאשר אני מסובב את הראש לא נכון..
לאכול הופך לכזה פרוייקט שאני נכנס לחצי צום בתקופות האלה.
וכל העסק הזה לא יכל להגיע בתזמון גרוע יותר.
אולי זה הגיע בגלל זה? אומרים שכל הלחץ נאגר בלסת...
אז נכון, כסף זה לא הכל בחיים.
הלוואי וזה היה...
לפני 15 שנים. 30 בספטמבר 2009 בשעה 7:45
מה אני אכתוב?
אני כבר לא בטוח שמישהו עוקב אחרי הבלוג שלי כאן...
אני כניראה גם לא אחזור לעדכן אותו באופן קבוע, אבל מי יודע, זה בא לי בתקופות.
חזרתי למרכז. או לפחות סוג של מרכז... כפר סבא זה נחשב?
לפחות זה לא חור בצפון.
אני מתכוון להגיע למסיבה של אורלי יום חמישי הזה. אם לא תיהיה לי בעיה בתחבורה. יש ערב חג בחמישי לא? 😡
מה עוד חדש איתי..?
אני כבר 4 חודשים עם חברה מדהימה.. היא לא בקטע, אבל אני לאט לאט מכניס אותה לעיניינים. היא עדיין לא רוצה לבוא איתי למסיבה, אבל גם זה יגיע. אני בעצמי עוד לא חזרתי לסצנת המסיבות.
אולי עם המעבר שלי לכפר סבא והעבודה הקבוע, אני אוכל להגיע לעיתים קרובות יותר.
אניווי, אני מקווה לראות הרבה אנשים מוכרים במסיבה ביום חמישי ונקווה שעוד לא שכחו אותי 😄
עד לפעם הבאה.
Ryo
לפני 15 שנים. 15 במאי 2009 בשעה 1:58
אני יכול לכתוב עכשיו מכתב ארוך על כל מה שאני מרגיש וחושב,
אבל אני מאמין שמספיק משפט אחד.
78 זה גיל מכובד, תנוח על משכבך בשלום, סבא.