צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

ממעמקים קראתי, אולי גם אכתוב

מנסה להזכיר לעצמי שלכתוב ולהתבטא אינם סימנים של חולשה (סליחה, ברי, על הציטוט). אולי הגיע הזמן להחליף מגירה ישנה בפרסום קבל עם וכלוב.
לפני 11 שנים. 5 באפריל 2013 בשעה 10:19

שנים עשר סנאים
אז מאיפה אני מתחיל? שוב אני חולם מסדרונות ארוכים מוארי ניאון, מתפתלים עד אין....
הכלב מקומה שנייה נובח. כן גרטרוד, כן, אני יודע שדובים מתים באלסקה. כן גרטרוד, אני יודע שמתים בלבנון..... אני רק לא יודע מאיפה להתחיל...
מתבונן בראי, אבן דרך בין שפיות לשיגעון, משתקפת בבואה חיוורת, מחוסרת אהבה. שקופה. הכלב נובח בקומה השנייה. כן גרטרוד, כן, לכי תעשי תה לפרידריך שלך. פרידריך, איש צפרדע צפוד ממחלות ומגרטרוד. שארית הפליטה.
אולד ג'ימי מסומם יתר באמבטיה רצה להרוג את אבא ולזיין את אמא. לי אין כאלה תסביכים, אני רק לא יודע מאיפה להתחיל....
זיגמונד דיבר על הרצון למות. שימות. הוא מת. ואני עדיין לא מתחיל.
שנים עשר סנאים מקפצים בדשא, קופצים בחבל, משחקים קלאס. מיהם? מה לעזאזל הרעיון הזה, שבא והולך, מנסה לומר? איפה יוסף? שבע השנים הרעות מגיעות עכשיו לשיאן.
כן גרטרוד, תעשי תה לפרידריך, איש צפרדע. אחר כך תניחי את הכר על פניו עד החרחור האחרון והפרכוס. הכלב אולי ינבח שוב. אני עדיין לא אדע מאיפה להתחיל.

לפני 14 שנים. 16 ביולי 2010 בשעה 13:30

אפשר להירגע ולנשום לרווחה.. B&E אינו מושג בדס"מ שאינכם מכירים... אלא הקיצור הנפוץ ל Breaking and Entering
ואם נרד לרגע מהמינוחים הנשגבים שאני כה אוהב להתפלש בהם.. פרצו לי לבית אתמול במהלך היום (גיליתי בערב לאחר החזרה מהעבודה והמכון)...
הנזק לא עצום.. ברמה של כמה אלפי שקלים במזומן, תווי קניה (גם אתם תמיד שמים בצד את כל התווים שמקבלים לחגים מהעבודה ושוכחים להשתמש בהם עד הרגע האחרון לפני תפוגת התוקף?) ותכשיטים... אבל בעיקר - הרבה מאוד עצבים וכאב ראש בטרטורים, ביורוקרטיה, משטרה, ביטוח, לסדר מחדש את כל הארונות והמגירות שתכולתם פוזרה ביד גסה על הרצפה... הבית נראה גרוע כמעט כמו בתקופה שגרתי לבד....
הבן זונה אשכרה פתח את הארגז עם ציוד הבדסמ והפך אותו.. נו מה חשב לעצמו? החבאתי יהלומים בתוך הויברטורים? יש דולרים מתחת לליפוף העור על ידיות השוט?
העברתי את השעות האחרונות, בינות הביורקרטיה והסידורים, בלדמיין מה אעשה לחלאה הקטנה אם אי פעם אתפוס אותו.. ותאמינו לי... האינקוויזיציה הספרדית תרגיש ליד זה כמו יום מפנק בספא (שפחות בעלות סף כאב גבוה - תפילותיכן נענו.. אתן רק צריכות לצעוד קדימה ולהצהיר שאתן הייתן אלה שפרצו..)
לפחות את מה שחשוב באמת - כרטיס החבר של הדאנג'ן תנצב"ה - השאירו לי....
כאן המושך בחוטים.. מסיים ומדמיין איך אני מושך בחוטים המהודקים על גרון בן הבליעל....

לפני 14 שנים. 15 ביוני 2010 בשעה 17:44

לפי מנגינת 'צער לך'

'ראש טוב לך, וראש טוב לי
על כך מעידות העיניים
בואי נתפשט ונזדיין
וניהנה שבעתיים'...

נרים כוסית לזכר ימי שלישי בדאנג'ן (אמא, גם דוד פאפטיר גדל באייטיז?)
ובערב שלישי נאמר פעמיים כי טוב
פעמיים כי טוב...

לפני 14 שנים. 6 במאי 2010 בשעה 21:08

לכל אחד יש שלדים בארון.
אני יכול להתחיל את רכבת השדים המסתחררת, להעלות את השלדים שלי בזה אחר זה, לקפץ ביניהם אסוציאטיבית כאחוז תזזית, אבל אם נהיה כנים, יש שלד אחד מסוים שמככב לי בראש עכשיו. שלד חינני למדי אפילו. אולי השלד שבו כרוכים הזיכרונות המתוקים ביותר והכאובים ביותר, שזורים זה בזה.
יודעי דבר קראו לזה פעם אקס מיתולוגית. נראה שאני לא הראשון.
יש לי אהבה. ובית. ועוגן. ושלווה יחסית לאופיי הרודף imperfections.
ועדיין, אותו שלד חינני – הודחק משך שנים מן המחשבה, אולי כחלק מהפחד להתמודד עם הכאב, ועם גלי התחושה שהוא עדיין מעורר. גם הוא לא באמת חרג מעורו (או מעצמותיו) להידחק מחדש אל חיי, מסיבות מובנות לשנינו.
היו רגעים לאורך השנים בהם השתעשעתי במחשבה (לא שזה היה כה משעשע) עליה. מי היא היום. מה היא היום. לאן לקחו אותה החיים. האם אי פעם ייקחו אותה למפגש חוזר מולי.
ועדיין, תמיד הכול נשאר סגור ונצור לאותם רגעים מתוקים ומעיקים גם יחד, שאחריהם המשכתי לתוך שגרת חיי.

לא עוד. השלד יצא מהארון. בגללי כמובן, כשנתקלתי בכך שהיא נשואה. עם שני ילדים קטנים. חיה את אותם חיים בורגנים קטנים שדמיינו לנו פעם, שבסופו של דבר, אם נודה על האמת דומים למדי לאלה שאני חי כיום, אם נניח את כל הקלפים על השולחן.
ואולי ממרחק השנים שחלפו, וחוויות חיי, הרגע הזה הרבה פחות מפחיד משדמיינתי. אני לא קורע קריעה, או מתעטף ביגון גדול. השלמה שקטה מאחורי הקלעים בחלוף הזמן בסופו של דבר עובדת הרבה יותר טוב מניסיונות שכנוע עצמי ברגעי המחשבה עליה בשנים הראשונות והקשות יותר.
ועדיין, הבטן מתערבלת לה קלות. העיניים לחות קמעה לסירוגין, ועל השפתיים נח מין חיוך השלמה מריר, קטנטן, חבוי בזוויות.
אנחנו חורטים ונחרטים, משאירים זו בזה צלקות לחיים, משתלבים ומתפזרים כולנו ללא הפסקה, ללא הכרה. וממשיכים בחיינו השוצפים, ללא ידיעה או הבנה איך שינינו את חייו של אחר.
אולי זה עניין של אישיות. או נטייה נוסטלגית מוגזמת. אולי פשוט אהבתי יותר. אני חוזר בראש לתמונת הסיום המוכרת מן הסרטים. הרכבת העוזבת את התחנה. האחד מנפנף לפרידה מחלון הרכבת. השני מנפנף מן הרציף.
תמיד יהיה צד אחד שנכנע ראשון למציאות, מתיישב חזרה במקומו, או פונה והולך לכיוון היציאה מן התחנה.
כל כך הרבה פעמים הסתובבתי והלכתי ממקומות כשאיני מסתכל לאחור. מכריח את עצמי להכיל את הרגש, ולא להסתובב לטעום אותו שוב. ורק איתה אני עדיין על אותו רציף. מסתכל אל הרכבת הנעלמת באופק.

לפני 14 שנים. 24 באפריל 2010 בשעה 19:34

עמיר לב - משורר אמיתי. כל כך מעט מלים כל כך הרבה תוכן.

' היא תחזור בוכה.
תשב לידך על המיטה
עם השפתיים שנישקו אותי היא תגיד: זה יום עצוב.
בטח תתחבקו. אחר כך תשכבו.
קרוב קרוב שאי אפשר לזוז '

לפעמים הוא מאושר. לפעמים אני מקנא.

לפני 14 שנים. 12 באפריל 2010 בשעה 3:33

לרגל היום הנוכחי -
כיצד תיקרא סיטואציה בה ניצב היטלר על סף תהום? צעד קטן לאדם, צעד גדול לאנושות.

לפני 14 שנים. 17 במרץ 2010 בשעה 16:52

היום, בדרכי מהעבודה הביתה, בפקקים הרגילים, ועם גלגל"צ הבנאלי ברקע נתקלתי בשיר 'תני לו פרח' של גלי עטרי (שכנראה שודר בשל נטיות סאדיסטיותשל העורך).
זה הולך ככה:
'תני לו פרח
תני לו יין
אבל את ליבך שמרי
כך אבי הטוב אמר לי
כשהייתי בת עשרים..

יין מר
פרח בר
לא יותר, כי זה יכאיב
אבל בת עשרים הייתי
לא ידעתי להקשיב'

ובכן - כשעשוע להפגת שעמום הפקק חיברתי גרסה גברית מקבילה:
'קנה לה יין
תן לה זין
אבל על הלב תשמור
כך אבי אמר בצדק
כשחיפשתי את החור

דייט בבאר
סטוץ קצר
לא יותר, כי זה יכאיב.
אבל בן עשרים הייתי
לא ידעתי להקשיב'.....

לפני 14 שנים. 8 במרץ 2010 בשעה 16:14

נוסע נוסע
הכביש מוכר מידי, קצר מידי
לא מותיר די זמן למחשבות להסתדר בראש
המערבולת המוכרת שמפתיעה כל פעם מחדש
שביבי חיים, שביבי חיוך, שביבי כעס ודם בעיניים

נושם נושם
האוויר מועט מידי, הנשימה שטוחה מידי
המועקה במעלה הבטן לא מאפשרת לחמצן לפעפע פנימה
דאגות משולבות טרדות משולבות תהיות
פגיעות מול זעם מול השלמה מול געגוע

כותב כותב
והמלים נסתרות מידי, חמקמקות מידי
כבר לא מתפסלות למשפט תחת ידיי, לכדי ביטוי עצמי נהיר
אילמות קשורה ברדידות קשורה בקהות חושים
מחכות שוב לנשימה הנכונה, לנסיעה המשחררת.

לפני 14 שנים. 9 בפברואר 2010 בשעה 23:25

נבגד ע"י ידידותיי לנפש, המלים. מוצא עצמי מחזר אחריהן שתבואנה, ותיפולנה שוב אל אותם מתווי מחשבה מתעתעים, מגדירות אותם להבנת אנוש.
והן בשלהן. נטשו לעולם אחר או שמא עלם אחר, החי במלואה את המלה הנכתבת מתוכו. מן האש הגדולה נותרו הגצים.

'מכל הדלתות שאת פותחת
רוח מתוקה מנשבת
יש לי להגיד לך
ויש לי לספר
ויש לי מדורה שתחמם לך את הלב...' (י.ג.).

לפני 15 שנים. 18 בספטמבר 2009 בשעה 5:45

עובדה 1:
הערב ומחר נסב אל השולחן. ההרכב המשפחתי יהיה רחב מעט, וחיוכים יפוזרו לכל עבר.
ככל הנראה הגלגלים יסתובבו ויחרקו מאחורי מסך העיניים והחיוך בניסיון לזהות אמת וזיוף, היות שכבכל משפחה קופת השרצים על הגב כבדה מנשוא כבר לפני שנים רבות.
מסקנה 1:
אני לא ממש אוהב חגים. בטח כשהם נופלים על שישבת ולא מניבים לך אקסטרה חופש מהעבודה. (אם אי פעם רציתי לנפח את מספר התגובות לפוסט שלי בבלוג - עכשיו היה המקום לשאול מי מסכים איתי בנושא..)

עובדה 2:
גם אני, כמו רבים וטובים מהגווארדיה הותיקה של פעם, נמצאים כאן, ובמסיבות על אחת כמה וכמה, על תקן של נוכחים-נפקדים. ע"כ מידת האינטראקציה בינינו לא גבוהה במיוחד (מלים עדינות בחרתי, בכל זאת, חג).
מסקנה 2:
(הנה מגיעה האצטלה מהכותרת) - אאלץ להשתמש בפורום הזה כדי לאחל לכולם שנה טובה.
שתהיה לכולנו שנה מוצלחת. שכל אחד ישיג או יתקרב עוד קצת להשגת הדברים שהוא מאחל לעצמו. האופי המחורבן שלי מונע ממני להאמין בנאיביות בהגשמות מלאות של חלומות ושאיפות גרנדיוזים. אבל אני כן חושב שהאושר היומיומי שלנו מונח בהגשמת אלפי מטרות ושאיפות קטנות
בכל יום שעובר, וביכולת שלנו לראות מבעד לטפל ולתפל ולבחור להתמקד במה שכן הצלחנו לבצע, להשיג, לחוש (נא לא לחשוב עליי כעל גורו בשקל, זה לא שאני כה מוצלח בלבצע את זה בעצמי).
מאחל לכל החברים מפעם - שנשיג קצת יותר, שניהנה קצת יותר, שנתבונן קצת יותר ורוד, שיהיו יותר רגעים בהם החיוך יהיה אמיתי, והחיבוק יהיה מלא בחום שנובע מהבטן.