ממעמקים קראתי, אולי גם אכתוב

דקה לחצות והאוויר סמיך קודר
לאונרד שר על המעיל המפורסם
והצלילים משייטים לי בנינוחות במחזור הדם אל כל פינות הגוף
שיר ערש של יופי להקהות עוד את הרגש הרדום

And I grew so tired of fighting those winds
That blew right through me on forsaken evenings
While the light dimmed and faded
And the carousel of thoughts began its miraculous gallop

And I grew so tired of charming and pleasing
All the bystanders and by passers that gazed at my life
While their road led astray from mine
And our hearts never crossed a beat

Words and words on words
Purging my soul
Unleashing forgotten springs
Music and notes
That flow unharmed
Still show me occasional ways.

מחר ככל הנראה אקום מוקדם בבוקר עם חיוך רחב. למרות שזה יהיה יום הזיכרון. לא יכול אחרת. מין תגובת נגד טבעית של הגוף והמוח והלב מאז שאנ זוכר את עצמי. תמיד אחרי ערב ולילה של עצב שקט, הבוקר שאחרי מפציע מחויך יותר.
התנזרתי משידורי הטלוויזיה הערב, התחלתי לחוש שיש בצפיה בסרטים על הנופלים מעין מציצנות לכאב של מישהו אחר. ויתרתי גם על הפלייליסט העברי הנוגה הקבוע של תחנות הרדיו. אבל כן השמעתי לעצמי שתי יצירות. את שיר הנושא מתוך הפסקול המדהים שכתב מייקל ניימן לסרט "הפסנתר". ואת brothers in arms של דייר סטרייטס. יכול להיות שככל שאני מתבגר המשרעת הופכת רדודה. השמחה חלשה יותר, העצב עמוק פחות. ימי זיכרון בעבר, מעצם מהותם, היו מכניסים אותי למרה שחורה. כיום, דווקא אחרי שירות קרבי, היכולת שלי להתחבר, להזדהות, לחוש עצב עמוק יותר, כמו התרדדה לאיטה. כאילו הפכתי קהה.
מזל שאני מכיר את עצמי מספיק כדי לדעת בדיוק איזו מוזיקה, לפי הזמנה, תעטוף אותי בדוק העדין הזה של החיוך העצוב בזווית הפה.
לכל קוראיי (כן, אני מכיר את שניכם..) - בפינת השירות ללקוח השבוע, המלים של אחים לנשק. מדהים שעד כמה שהלחן והנגינה של מארק קנופלר מדהימה, הן מצליחות להאפיל.
(סליחה על אי דיוקים או טעויות כתיב. זה מהזכרון ומלשיר את השיר לעצמי)

Brothers in Arms / Dire Straits

these mist covered mountains
are a home now for me
but my home is the lowlands
and always will be
someday you'll return to
your valleys and your farms
and you'll no longer burn
to be brothers in arms

through these fields of destruction
baptisms of fire
i've witnessed your suffering
as the batlle raged higher
and though they did hurt me so bad
in the fear and alarm
you did not desert me
my brothers in arms

there's so many different worlds
so many different suns
and we have just one world
but we live in different ones

now the sun's gone to hell
and the moon's riding high
let me bid you farewell
every man has to die
but it's written in the star light
and every line in your palm
we're fools to make war
on our brothers in arms

תקופה קצרה של נדודי שינה... ודיאלוג שנתקע לי בראש (אחד מני רבים מאותו סרט, שכולו גאונות צרופה - בכל אספקט). מסתבר שכמו תמיד יש כמה דרכים להתבונן/להגדיר דברים...

The Big Lebowski: What makes a man, Mr. Lebowski?
The Dude: Dude.
The Big Lebowski: Huh?
The Dude: Uhh... I don't know sir.
The Big Lebowski: Is it being prepared to do the right thing, whatever the cost? Isn't that what makes a man?
The Dude: Hmmm... Sure, that and a pair of testicles.

ולפני שהרכב משפחתי מלא נוחת עליי לארוחת חג.. (מי אמר ששולטים לא עוברים סשנים?)

זמן טוב לאחל לכל מי שעוד נשאר מהגווארדיה הותיקה, שהכרתי והוכרתי על ידו, שתהיה שנה חדשה מוצלחת. מלאת סיפוק. הרבה רגעים קטנים של אושר. מעט שניות של תהיות כואבות.

שני ציטוטים להשלמת רמת הקיטש המתבקשת:
"כל שנבקש, לו יהי"

"יהי שלום בחילך. שלווה בארמונותייך".

P

אני שובר עכשיו שתיקת מקלדת ארוכה. פשוט כי יש לי שמונה רשמים לחלוק מעצרת ההזדהות עם שדרות שזה עתה חזרתי ממנה...

1. היו כמה רגעים יפים, ואפילו היו אמנים שהחליטו שזה בסדר פשוט לשיר את השירים שלהם כמו שהם (ותודה לחמי רודנר וכנסיית השכל), אבל היו כמה קטעים שבהחלט יכולים לענות לכותרת ביזאר..:
2. מרגלית צנעני בחליפה כל כך הדוקה שנראית כאילו נקנתה בשילב.. מנסה לענטז על הבמה (הרהורים נוגים חלפו בי בתקווה שהקונסטרוקטור הוא לא אותו אחד מגשר המכביה או אולמי ורסאי) וצועקת על הקהל שהיא לא שומעת אותו. אני לא יודע אם זה תפקידי אבל צריך לבשר לה בעדינות שלא מדובר בהופעה של מתנ"ס או חתונה.
3. משה בקר (כן, ההווא הגבוה עם העיוות הקל בפנים וההבעה המרוצה-תמיד-שלא בצדק) עולה לבמה בחולצה א-לה-טרבולטה-בשגעון-המוסיקה חושף חזה ושר שיר אהבה עלום. יכול להיות שהרעיון שעמד מאחורי העצרת היה שתושבי תל אביב יסבלו לילה אחד כמו תושבי שדרות?
4. רמי קליינשטיין משלב באמצע שיר את No Woman No Cry של בוב מארלי ומנסה לרקוד רגאיי במקביל. לא יכולתי שלא לתהות כמה שיער מפריד בין שני המבצעים.... אגב, לפי תנועות הריקוד (מישהו אמר איליין בסיינפלד?) - כנראה שהוכח סופית שריטה אכן פוזלת.
5. חיים אוליאל מוכיח שקונספט מערכות ההגברה שגוי ומיותר מיסודו. זה היה השלב שבו התחלתי ללכת הביתה - גם בפינת קפלן עוד שמעו אותו.
6. גיליתי לתדהמתי במהלך ההופעה של שלומי שבת, שאכן נכתב בשפה העברית, בזמר העברי, שיר שמשפט המפתח בו הוא: " יה קה קה בחוף של טראפאטוני"
7. גיליתי גם ש20,000 איש מכירים ושרים את זה.
8. שלמה ארצי מתעקש לצרף לצוות הנגנים שלו נגן על כל כלי מוסיקלי אפשרי. אולי גם את ציון ברוך בישראלים שרוצה "לעבוד, באמא שלי רוצה לעבוד, אבל במקצוע שלי - נגן מנדולינות" הוא יוכל לספח בהזדמנות.

ואיזה שפן עוד נותר לי בכובע? גם השמש מאדימה ושוקעת בערוב היום.
בימים שפעם לא החשיכו עוד היו משיכות מכחול של תקווה,
בשעות שפעם הזדחלו לאיטן לא דבק ריח מר של ייאוש.
מימין ומשמאל, מלמעלה ומלמטה מתנפח לו אותו כדור עוטף וכולא תחושות.
אני לא מספר, ובטח לא שש, אבל אולי גם לא אדם חופשי, ובכלל מהו חופש של ממש?

מתכון לעת לילה:
5 בלילי מחשבה
עשר אצבעות נוקשות מקלדת
מחסום ספרותי מתמשך

לערבב היטב, לטרוף בקערה עמוקה וגדולה (הגיגית)
בטמפרטורה של 16 מעלות (אני לבטח אתחתן בערוב ימיי עם מזגן)
לשחרר לחלל הוירטואלי.
וללכת לישון עד העונג הבא.

come see Alice
when she's ten feet tall....

חלמתי הבוקר לעת שחר חלום מוזר ומזעזע, בעירוב מוזר של הווה ועבר הוא כלל את הרגע בו נודע לי שאשה שאהבתי עד כלות מתה (אין לי מושג אם זה נכון, מדובר בחלום). אני מסתובב עם מועקה מוזרה כזו לאורך כל היום. ואיכשהו אסוציאטיבית זה השיר שעובר לי בראש כל הזמן. זהו שיר של דוד אבידן, שנתן כהן הלחין ושר.

סיפור אהבים/ דוד אבידן

וסיפרו לי עלייך מזמן, שיפה, שמשם את,
שאהבת אותי פעמאד, שאוהבת עודך.
גם אמרו לי אי פעם ששמך כמדומני רוחמה,
ואגב זה הולם לך מאוד, כלומר בגדך.
את יודעת, רבות השמועות הבאות משמה,
ובעצם חיכיתי היום לבואך.
הו כמה ידעתי למות בעדך, וכמה
לא ידעתי לחיות בעדך.

וימיי לחשו לך בשקט מופתי לחישות בליהרף
מכל רוח מקרית שנגעה בחזך החשוף.
ועם כל נגיעה את היית נאנחת כבר ערב.
וטעית כמובן. היה בוקר, אך בוקר עצוב.
ולפתע הרגשת יום אחד שאת כבר מבוגרת,
והרוח הלכה לשוטט בין קנים של סוף.

והמים היו עמוקים באגם.
וכשחושך החליק עליהם כמו צידוגיות, מועקה
לא ברורה בתחתית החזה גרמה כאב.
וכשחושך לא החליק עליהם כמו צידוגיות,
השתיקה לחצה את גופך כמו פתן גדול.
לא בחושך היה העניין,
וכששמש בבוקר זינקה,

כבר הבנתי שהלילה חלף, והלכת לך משמה,
מנוסה ומודאגת מכל שהיית מעודך.
ושאלתי אותך ברצינות מה שלומך רוחמה,
ומנין הפצע הזה על ידך.
ואת התחייכת ואמרת הפצע משמה.
הו לו רק יכולת להבין, אבל את מעודך
לא הבנת איך ידעתי למות בעדך, וכמה
לא ידעתי לחיות בעדך.

וסופך כמובן לחזור יום אחד לשמה,
ואני אלווך כברת-דרך ואחרכך אשוב.
וספק אם אפנה את ראשי אחרייך. הו כמה
אי רוח מקרית תבדר את חזי החשוף.
ובמשך הזמן אנסה לנחש אם כבר שם את,
ואחרכך אשכח מחדש מידי בוקר עצוב.
ואם ברגעים של חולשה אזכר בך רוחמה,
יגנו עלייך קנים אפלים של סוף.

וכשפעם ברגע חזק של חולשה אחשוק בך,
ואלך בצעדים חפוזים לכיוון האגם,
תבוא רוח מקרית בהחלט בריצה, ותשרוק בך,
ואת תתפשטי, ויהיה מין רשרוש באגם,
ואמצא את בגדייך בלבד.
אז אולי תחרוק בך אהבה ישנה וחסרת-סכויים.
באגם תעגון בלחישה דומיה אבודה.
וגם תפרפר שם אי רוח מקרית שאחרכך תשתוק בך.

התובנה הטהורה לא תבוא אל סף ביתי הלילה,
לא תתדפק בנשימה עצורה אל דלתות תנומתי.

הלילה ייקרא לילה טוב אם יישזר בקרעי זכרונות של רגעי אושר
אך לא תהיה בו גדלות רוח,
הארה קיצונית,
או אף פיסת אופטימיות חבויה.

בשגרה חבויות רעות חולות רבות,
והן מפזזות סביב ראשי במעגלים הולכים ומתהדקים.

מחר אקיץ מוקדם, הלום שינה, אל מטלותיי, והשתיקות הממושכות המתלוות אליהן.

רק ייחול קטן עוד מפכה,
שלא יפלו פניי לאותו מבט חלול של מי שויתר לעד על חלומותיו.