ממעמקים קראתי, אולי גם אכתוב

פעם היו בך דמעות
ובי היה שקט
ובינינו הזמן האט מהלכו כמו שיר ערש לילד על סף שינה

ופעם היה רגש חיוור ונזעם כאחת
מבעבע לו מבעד לשתיקה

פעם ידענו לומר במבט,
להרגיש מהות כאילו קפאה לרגע

Lady Stardust / David Bowie

people stared at the makeup on his face
laughed at his long black hair
his animal grace
the boy in the bright blue jeans
jumped up on the stage
and lady stardust sang her song of darkness and disgrace

and it was alright
the band was altogether
yes it was alright
his song went on forever
and it was awful nice
really quite out of sight
and he sang all night long

the femme fatals emerged from shaddows
to watch this creature fair
boys stood upon their chairs to make their point of view
and i amiled sadly
for a love i could not obey
and lady stardust sang her song
of darkness and dismay

and it was alright
the band was altogether
yes it was alright
his song went on forever
and it was awful nice
really quite paradise
and he sang all night long

oohh, how i sighed
when they asked if i knew his name...

סתיו יהודי / אברהם חלפי

"..סתיו יהודי בארץ אבותיי
שולח בי רמזי אלול
כבר משתגעות בי קצת
הציפורים הקטנטנות
שורקות העצב
של יום הכיפורים

אז ייקרא בשופרות
לפתוח שערי שמיים
ופנים יהודיות מן הגולה
באפרפר נוגה
ירחפו לפני
כסא אדון עולם

ובקשות תחנונים ניצתות בעומק עיניהן.."

עייפתי.
שמש אדומה יורדת לאט בין צמרות העצים בחלון
ממלאת את החדר בגוונים חמים ואור מרצד
ואני מרגיש חלול
רוח קרה שורקת בתוכי במסדרונות נטושים
מפיחה חיים לרגע בעלים שנשרו
קמוטים ואפורים.
עייפתי.
גם מהבלבול הזמני. מהמרוץ חסר התכלית.
מהעמדות הפנים הקטנות.
מהשאיפות חסרות המטרה.
מהנשיפות הקולניות ברגע האכזבה.
עייפתי.
מתחושת יום הכיפורים.

הפוסט הקודם לא מתייחס למישהי ספציפית ולזמן העדכני, אז כל אלו שכבר הריצו בראש את המחשבה: "הבן זונה, אז זה מה שהוא חשב עליי?.." מוזמנות להירגע
הפוסט מתייחס לאימג' מסוים, תפיסה מסוימת, דמות אשה, וסגנון חיים שאני מזהה שברירים ממנו בנשים רבות סביבי.
ליתר הבהרה: פגשתי גם אחרות. כאלו שאני אוהב את מהותן עד עמקי נשמתי. לאו דווקא כבנות זוג, אבל קודם כל כבנות אדם.

את רוצה לבוא אליי
עטופה בתחכום, בזוהר
בסיפורים הקלילים, בנימת הצחוק הנון שלנטי
למולל סיגריה דקה בין אצבעותייך
בגדי יוקרה וסיפורי העולם הגדול
ואיפה השבר הגדול ? איפה?
איפה האדם שהיית לפני שנתת לעצמך להתעצב מחדש
לפי כל מה שאולי נכון להיות?

לו רק הייתי מעשן, הייתי מדליק סיגריה ומחכה בשקט בכורסה הקטנה
במרפסת
עד שתגמרי את המחול המטורף סביב הזנב של עצמך

אז אל תבואי אליי מתוחכמת
תשמרי את השואו למי שנדלק מריגושים זולים
תבואי אליי אמיתית
חשופה
נימי עצבים, פיסות נשמה
כי אני מחטט בפצע
עד שהמוגלה מתנקזת כולה ודם נפש נקי זורם החוצה

כי אני יכול לאהוב באמת, להתחבר באמת
רק כשאני מרגיש משהו אמיתי מולי.
כל עוד הזיוף ימלוך בכיפה,
אני אזיין לך את הנשמה ואשלח אותך מסופקת לעזאזל.

כשיש אתה סובל
כשאין אתה סובל...

יודע כבר שעבר זמן ניכר
מהימים בהם המרפסת הקטנה שלך הכילה את כל סודותינו
אלו שנאמרו ואלו שהתחבאו בחיבוקים הארוכים
היום את בת שלושים
והתינוקת שלך בת ארבעה חודשים, יצור זעיר ומתוק שתגני עליו בכל מאודך מפני העולם שהיה רע אליך לפעמים.
אנחנו מדברים מפעם לפעם, בעיקר שיחות חולין
לפעמים חוגגים את חמש עשרה השנים שחלפו, את הגבר והאשה הבוגרים שהפכנו להיות בכך שאנו מדברים בטבעיות ובהומור על מה שפעם היינו נבוכים מידי לרמוז לקיומו.
אני מתבייש הרבה פחות היום. לגבי כל דבר.
מוצא בעצמי עוצמה חבויה לומר ולעשות מה שלא חלמתי אי פעם שיקרה, אז, בשנים ההן.
ובכל זאת, מתגעגע לפעמים לתמימות ההיא של המרפסת, כשהעולם היה בעיקר מרחב מוגן לדמיון והרוע לא היה אמיתי ומוחשי כל כך, ולא נזקקתי לשריון עבה כל כך מעל העדינות.

על אף הנטיות הטבעיות, לפני שעה שילמתי 800 ש"ח כדי שיכאיבו לי.
(למרות שאני מודע לכך שסשן בו חותכים את החניכיים ושולפים החוצה שן טוחנת הוא לא נפוץ בקהילה...)

אז כרגע אני מעמיד פנים שמחצית מפניי הם בלון
מתנהג כמו ערפד (כדאי לזכור: לא לירוק, רק לבלוע - הממ מוזר, בדרך כלל זה אני שאומר את המשפט הזה ...)
והולך לאכול דני בלבד בימים הקרובים....

sois amouroux
sois heureux
il n'y rien mais avec le temps tu te rappelerait

oublie la verite