|
|
|
אוף אתה כזה אגואיסט
בכל, בנתינה, בשיתוף במה שאתה רוצה להשיג
וזה מופיע כניצול
אני לא רוצה להיות מעורבת אישית יותר,
כלומר אני רוצה אבל יודעת שאפגע ואני לא רוצה להיפגע.
הפתיחות ניתנת להערכה אבל לדעת מה אתה מרגיש וחושב זה כואב.
בא לכתוב שאני בנקודת שבר
שאין לי עוצמה בתחום מסוים בחיים
שאני מרגישה שאין תוצאות, אני לא מפיקה תוצאות
כשאני חושבת שהעלתי על קטע מסוים, זה לא זה, והורג אותי היכולת ניתוח העמוקה שלדעתי בא לכסות דברים יותר עמוקים שאני עוד לא מודעת להם לכן אני לא יכולה לעבוד עם עצמי עליהם.
אני מחוייבת לזוגיות
זה נירא לי שאני לא
כי יש לי מחויבויות בלתי מוצהרות שסותרות את הזוגיות
אני מחויבת להיות צודקת, אני מחויבת להיות קורבן, אני מחוייבת להיות הגיבורה
אני מכירה את המחויבות הבלתי מוצהרת
מכינה אתהשטח לפעולה בכך שאעשה את הדברים שאמרתי שאעשה בזמן שאמרתי שאעשה אותם.
ההמשך יבוא... ויהיה טוב... ויהיו תוצאות
כי עכשיו אני מתחייבת להפיק תוצאות מדידות
לפעמים קורה לי שעוברת תקופה ארוכה בה אני מרגישה שלא למדתי שום דבר חדש, לא מתכוונת לדברים הקטנים בחיי היום יום ובשגרה שטיפה מקלים על החיים אלא בדרים שפעם נראו לנו קשים ואם הזמן זה לא.
זה קרה לי לפני כשבוע, שבועיים, אני מבחינה שפתאום אני יודעת לחנות
כם, גם במקומות מאוד צמודים שלפני שנתיים שקיבלתי רשיון לא הייתי מעיזה להיכנס אף לא מחוסר ברירה.
והינה פעם אחד אני מצליחה לחנות במקום קטן שיש מכונית לפני ומכונית ואחורי, וזה קורה גם פעם שניה ושלישית וכבר שבוע (ולא דפקתי אף רכב בדרך, לא בשבועיים האחרונים)
אני גאה בעצמי :)
מגיעה בבוקר לעבודה ומגלה בבשעות הלילה בזמן שישנו פרצו אליו ולקחו ציוד יקר ערך ממנו
לא קישרתי שמחוץ למשרד חונה ניידת, רק חשבתי לעצמי שאף עם לא ראיתי כאן שוטר שלא ידעתי שיש לנו שכן שוטר.
מגיעה והכל נורא לחוץ, השוטר לוקח עדות, מנסים לחשוב, לשחק אותם בלשים ולפתור את התעלומה, לגלות מי השודד המזויין.
ממש מצחיק שכל זה קורה יום אחרי הביקורת אליה התכוננו כחודש ימים.
והכי קטע עכשיו זה לשחזר את החומר שנגנב יחד עם המחשבים, כן יש גיבוי, אבל הגיבוי הוא עד סוף 2005 (מה לעשות שהבוסית שלי רבה עם איש המחשבים שמגבה את החומר, ומה לעשות שאני שחכתי גם לגבות מרוב לחץ בעבודה)
לא נורא, היה אקשון, בדיחות מפגרות והכל הסתדר
עכשיו חוזרים לעבודה
הבנתי שחסר קצת חמצם לחיי
כיף לי בעבודה - אני נהנית ללכת ביום א' מוקדם בבוקר לעבודה וגם ביום ב' וגם כל השבוע
אני עייפה, מותשת שאחרי יום ארוך כבר אין יותר מדי כוח לעשות דברים ופתאום בשעה 23:00 כבר נרדמת.
וככה צריך להיות כי יום למחורת הכל מתחיל סביב 06:45
ואני צריכה לצאת שוב לשחט
לטבע
לטיולים של יום עד 3 ימים, מסלולי הליכה, טרייקים, כל הדברים האלה שהיום פתאום הבנתי כמה שחסרים לי
ואני יוצאת כבר מתוכנן לי טיול בן יומיים וחצי למכתשים וזה הולך להיות סוף הדרך, גם נופים מדהימים גם אתגר פיזי וגם בריאות לנפש
בגיל 18, כמה שבועות לפני שעליתי לארץ, החלטתי החלטה.
אני זוכרת בדיוק את הרגע
הייתי באוטובוס ולא יודעתי איכן התחנה שלי, באותו רגע אמרתי לעצמי...
אילנה, את עוד כמה שבועות עולה לארץ, עולה לבד, שם את תהיה לבד, לא תהיה לך משחפה שתתמות בך, תתחילי להתרגל לרעיון ולתרגל, אילנה את חייבת להסתדר לבד, את תהיה שם לבד
ובאותו הרגע החלטתי שאני לבד, שאני אסתדר לבד בכל מקום, שאני לא צריכה אנשים
שאני לבד, כדי לשרות אני חייבית ללמוד להסתדר לבד
חודש לפני הטיסה קרתה לי הפתעה
אחותי התאומה החליטה גם לעלות לארץ יחד איתי
איזו הקלה, אני כבר לא אהיה לבד, אחותי איתי, יש לי כאן משפחה
מאוחר דרלינג
מצטערת אבל מאוחר
אני כבר החלטתי
אני לבד
ואם את רוצה לשרוד בארץ החדשה, כדאי שתלמדי גם להיות לבד
לבד
לבד
לבד
אני תמיד הסתדרתי לבד, כל פעם שעמדתי מול מכשול, התמודדתי בו בהצלחה לבד
אבל קארן לא החליטה כמוני
קארן הרגישה בטוחה שאחותה איתה, שביחד יותר קל, שיש על מי להישען
ולא הייתי בשבילה
היה לה קשה בלימודים בגלל הדיסלקציה ואני לא הייתי שם בשבילה
הייתה להתאונת דרכים בה התהפכה עם הרכב, אבל המשפחה של החבר הייתה שם, אני לא הייתי שמה בכלל
עזבה את ירושלים ובאה לגור לידי
אבל אני לא הייתי בשבילה
ואתמול שיתפתי אותה החוסר האוטנטיות שלי כלפיה
"קארן, אני מצטערת, לא הייתי משפחה בשבילך"
היא אמרה שהיא יודעת, שהיא הייתה צריכה אותי וכשלא הייתי חיפשה דרכים אחרות ושהיא מקבלת ואוהבת אותי כפי שאני
"ומה את אומרת על האפשרות שלהיות חברות?"
לפני שענתה אמרה שיש לה משהו לספר לי
מה?
אני ורז חוזרים לארגנטינה, אבא צריך עזרה בעסק, הוא כבר לא יכולה להסתדר לבד
הם עוזבים
עכשיו שהבנתי שאני לא צריכה להיות לבד כדי לשרות
עכשיו שהייתי מוכנה להיות חלק ממשפחה
שתהיה לי משפחה
הם עוזבים
היום עשינו תרגיל נחמד
המנחה אמרה: אתם תכתבו את כל ההצגה שלכם, הדבר שגורם לכם סבל בחיים ייעלם
אתם תכתבו אותו, תכתבו את כל הסיפור... מתי זה התחיל, איך אתם מרגישים ביחס לזה, מה התיאוריה שעומדת מאוחרי זה, מי אשם וכו וכו וכו
לא להפסיק לכתוב
אני קצת התבלבלתי בין ה"דבר" הזה שגורם לי סבל, לבין ה"דבר" הזה שאני ממש מפחדת ממנו.
בכל זאת התחלתי לכתוב
אם פעם אהיה לי הרבה אומץ אני אשתף את מה שכתבתי
ואחרי שכותבים את הכל, שופכים את הלב, מאשימים את מי שצריך, מחפשים תירוצים ועוד ועוד ועוד...
וכותבת וממלאת 3 עמודים
ועז מקריאים את הכתוב לפרטנר
מקריאים פעם אחת
מקריאים פעמיים
מקראים שלום פעמים
ההוראה של המנחה היא להקריא כל פעם מחדש עד שהסבל נעלם
זה נירא מגוחך
אבל אחר הפעם השלישית זה הופך למשהו מצחיק, לא מבוסס, לא הגיוני
מזה אני סובלת?
מזה אני פוחדת?
הפתאום יש התרוממות במצב הרוח
נירא מה יקרה מחר אם מצב הרוח ימשיך להיות חיובי
אני לא הבחורה המתוקה הזו
אני לא
אני שתלטנית ומניפולטיבית
שתלטנית בחיים שלי
לא פלא שחיי סובבים שליטה
לא פלא שאני חרדה כל כך מלאבד אותה
אני מנסה לשלוט בחברים שלי (לא שתמיד מצליח לי), אני עושה עליהם מניפולציות שמסתברות כמלוכלכות ולא כנות... ואני מתעצבנת שהדברים לא יוצאים בדיוק כפי שאני רוצה.
ואז...
אני מנתקת קשר, כן גם אם הדס
לא סתם אני בכלוב יותר משנה
לא סתם אני אוהבת לשלוט
לא סתם שבתור סאבית אני מפעילה שליטה מלמטה
והמחיר.... הוא כבד
המחיר זה להיות לבד, לא מסוגלת ליצור קשרים כנים (למרות שאני מאמינה שהם כן)
אני מגלה שלא איכפת לי מהם שאני פשוט כלבה שתלטנית וכל השאר באים להסתיר את זה
וואלה זה נשמע נורא (האמת רק בהתחלה זה נשמע נורא)
אחרי כמה שעות של התמודדות עם העובדה, אני מתרגלת אליה
מחר הסדנא שלי ממשיכה... נירא מה עוד אגלה על עצמי
אוף... אני עצבנית
התעצבנתי על הדס - חברה שלי
יש לה קטע שמאוד מפריע לי
היא מדי פעם מבריזה, אני מרגישה שכבר אי אפשר לסמוך עליה
הדס טיפוס שכל פעם בקשר טוב, קרוב, עמוק רק עם בן אדם אחד
לפני 5 שנים, לפני שהכרנו, היא הייתה בקשר מאוד טוב עם אחותה
במהלך הלימודים נהינו קרובות, מאוד, כל הזמן ביחד, כמו בנות זוג ללא סקס
שהייתי הומלסית היא הייתה הבית שלי, היא הובילה את הציוד שלי ממקום למקום בפיאסטה הישנה שלה, ולי לא היה כסף אפילו כדי להחזיר לה על הדלק.
אחרי הלימודים, מצא לה חבר... תוך שבועים עברה לגור איתו וחוץ מכמה טלפונים לא ראיתי אותה שנה עד פסח שנה שעברה שהם ניפרדו..
באחד בלילה טלפון ממנה שבא אלי לכמה ימים
אמרתי לה להישאר כמה שהיא רוצה, והיא נשאה חודש וחצי.
ועוד פעם קרובות
ועכשיו עוד פעם מבריזה, עוד פעם החליפה את האדם היחיד שהיא יכולה להיות בקשר כן בזמן נתון וזאת לא אני.
זה לא כואב אבל זה מעצבן לקבל את ההחלטה שככה זה לא מתאים לי
היא כבר לא תורמת
היא כבר לא קרובה
היא כבר לא מקשיבה
אני מרגישה שלא איכפת לה
אני לא רוצה אנשים שלא אוכל לסמוך אליהם בקרבתי
וכל פעם תירוץ אחר
ואולי הציפיות שלי מהאנשים מאוד גבוהים
ואני לא יודעת אם אני צודקת
ואני לא יודעת אם זה עבור כמו כל פעם
אבל אני עצבנית, כועסת ופגועה
בישלתי לשבת
לפני תחילת הבישולים לא מצאתי את השמן, לא במגירה שהוא שם תמיד, לא במדפים למעלה וגם לא למעטה.
ביקשתי שמן מהשכנה על מנת להמשיך בבישולים.
במוצ"ש אני פותחת את המקרר ופתאום מגלה שבדרך כלשהי הוא פשוט הגיע לשם
איפה הראש שלי?
לפחות אני יודעת איפה השמן עכשיו
