בגיל 18, כמה שבועות לפני שעליתי לארץ, החלטתי החלטה.
אני זוכרת בדיוק את הרגע
הייתי באוטובוס ולא יודעתי איכן התחנה שלי, באותו רגע אמרתי לעצמי...
אילנה, את עוד כמה שבועות עולה לארץ, עולה לבד, שם את תהיה לבד, לא תהיה לך משחפה שתתמות בך, תתחילי להתרגל לרעיון ולתרגל, אילנה את חייבת להסתדר לבד, את תהיה שם לבד
ובאותו הרגע החלטתי שאני לבד, שאני אסתדר לבד בכל מקום, שאני לא צריכה אנשים
שאני לבד, כדי לשרות אני חייבית ללמוד להסתדר לבד
חודש לפני הטיסה קרתה לי הפתעה
אחותי התאומה החליטה גם לעלות לארץ יחד איתי
איזו הקלה, אני כבר לא אהיה לבד, אחותי איתי, יש לי כאן משפחה
מאוחר דרלינג
מצטערת אבל מאוחר
אני כבר החלטתי
אני לבד
ואם את רוצה לשרוד בארץ החדשה, כדאי שתלמדי גם להיות לבד
לבד
לבד
לבד
אני תמיד הסתדרתי לבד, כל פעם שעמדתי מול מכשול, התמודדתי בו בהצלחה לבד
אבל קארן לא החליטה כמוני
קארן הרגישה בטוחה שאחותה איתה, שביחד יותר קל, שיש על מי להישען
ולא הייתי בשבילה
היה לה קשה בלימודים בגלל הדיסלקציה ואני לא הייתי שם בשבילה
הייתה להתאונת דרכים בה התהפכה עם הרכב, אבל המשפחה של החבר הייתה שם, אני לא הייתי שמה בכלל
עזבה את ירושלים ובאה לגור לידי
אבל אני לא הייתי בשבילה
ואתמול שיתפתי אותה החוסר האוטנטיות שלי כלפיה
"קארן, אני מצטערת, לא הייתי משפחה בשבילך"
היא אמרה שהיא יודעת, שהיא הייתה צריכה אותי וכשלא הייתי חיפשה דרכים אחרות ושהיא מקבלת ואוהבת אותי כפי שאני
"ומה את אומרת על האפשרות שלהיות חברות?"
לפני שענתה אמרה שיש לה משהו לספר לי
מה?
אני ורז חוזרים לארגנטינה, אבא צריך עזרה בעסק, הוא כבר לא יכולה להסתדר לבד
הם עוזבים
עכשיו שהבנתי שאני לא צריכה להיות לבד כדי לשרות
עכשיו שהייתי מוכנה להיות חלק ממשפחה
שתהיה לי משפחה
הם עוזבים
לפני 18 שנים. 14 בינואר 2006 בשעה 5:42