הנשיקה, זה הרגע שההכרה במצב החדש חודרת את מעטה השכל ומחלחלת אל הנשמה, הלב, הדם, העצמות. שם הגוף מתחיל להגיב, להבין, מה קורה פה. מה הולך לקרות. מה הוא רוצה. משתלט.
לא זוכרת כבר כמה חזרות כאלה היו לנו. אולי שלוש. אולי ארבע? חזרות של אחרי להיות במקום רחוק, רחוק ממנו. עם הידיעה שלא יהיה עוד. ופתאום רמזים של תקווה מן החושך, מתוך הכלום. הבהובי sms, מכתב, דרישת שלום, פגישה מקרית. ואז שיחות טלפון קשות, שוב הבכי הזה. ואני חוסמת. אבל ההפצרות שלו – תבואי, אני רק רוצה לדבר איתך.
ואני מתרצה. משכנעת את עצמי שעם חיבור כזה לבנאדם אני לא יכולה להרשות לעצמי לא לדבר איתו. אני הרי יכולה להגיד לו הכל, אז אני אגיד לו הכל. ואקשיב לו, הוא צריך אותי. ומה כבר יקרה? אני הרי יודעת מה אני רוצה.
ואז הפגישה. ההתרגשות. הפתיחות. אומרים הכל. את כל מה שמרגישים. מדברים על הכאב, הגעגוע, הפגיעה. והוא מסביר, תמיד עם ההסברים שלו. והתובנות החדשות. כל פעם הוא מוצא איזו תובנה חדשה. או שרק נדמה לי? זה מה שאני רוצה לשמוע? ומבטיח הבטחות חדשות – הפעם יהיה אחרת. והטוטליות שלו. אין דבר שהוא רוצה יותר בעולם מלהיות איתי. כל מה שהוא אי פעם חלם שיהיה לו בבת זוג יש בי. הוא אוהב את כל כולי. והוא יעשה הכל כדי שזה יצליח.
ממה נראה לכם שאני עשויה? איך אני אמורה לעמוד בזה?
ושכחתי להזכיר.. שאני אוהבת אותו. אוהבת בו כל כך הרבה דברים כשהוא ככה.
ואז אני לפתע פתאום נחנקת. בפעם לפני האחרונה אמרתי – אני צריכה אויר, בוא נלך לטייל. (בפעם האחרונה היה קשה ללכת לטייל, כי הוא לא יכל ללכת, אבל זה כבר סיפור אחר.)
ואז מגיע תור הנגיעות. ידיים בידיים, ידיים בפנים, לטיפות גוף חטופות. חיבוקים ארוכים ומלאי משמעות. ואני כבר מתה לנשק אותו. אבל הוא תמיד דוחה אותי. לא פיזית, אבל אני מרגישה. שהוא מתרגש מדי. אולי אפילו טיפה פוחד? אז אני מגניבה קטנה על המצח, על הרקה, מתחת לעין, במקום ההוא בצואר תוך כדי חיבוק.
ובסוף אני לא יכולה יותר להתאפק.
אז אני מקרבת את השפתיים שלי לשלו. בהתחלה לנשיקה עדינה עדינה, כמעט בלתי מורגשת, אבל מעבירת צמרמורת, בפינה של השפתיים. ואז אני מעיזה ומרטיבה קצת את השפתיים שלו עם הפנים של השפתיים שלי. ומנשקת נשיקה רטובה את השפה העליונה, נכנסת לחלק הפנימי שלה, הרטוב, הטעים. ואחר כך את התחתונה. אני אוהבת את השפתיים האלה. ואז לוקחת טיפה את הפנים לאחור לראות את שאר הפנים, את העיניים המקסימות שלו. את ההתרגשות, את האושר. וצוללת חזרה, מפשקת את שפתיו וצוללת לתוך הפה המדהים הזה לקבל את מה שמחכה לי שם. לטעום אותו, לתת לו לטעום אותי ולהתענג על ההרגשה הנפלאה שזה עושה לי בכל הגוף, הפרנה שזורמת בעורקיי, מעוררת ומרטיבה. איך כזו הרגשה מדהימה יכולה להיות מוטעית? הרי לא הייתי מרגישה ככה אם זה לא היה הדבר האמיתי.
זו התחלת הנפילה. וכמה שהיא נפלאה, וכמה שהיא עדיין מרגשת אותי כשאני חושבת עליה, כתבתי אותה כאן בשביל להיפרד ממנה. לא עוד. לעולם לא איתו.
לפני 20 שנים. 25 במאי 2004 בשעה 23:28
