ים של דמעות

איך אני אוהבת שככה עוברת לה השבת – יקיצה טבעית, קודם כל, תנאי הכרחי לשבת מוצלחת. ואני מעבירה את השבת בביתי האהוב בחברה האהובה עלי – אני. קצת מטפלת בבית, בעצמי והרבה נחה – רואה הקלטות שהקלטתי לעצמי במהלך השבוע ולא הספקתי לראות, גומרת ספר שנשארו לו בו עוד דפים מעטים, אבל משכתי את הסוף כי היה חבל לי להפרד ממנו, קוראת עיתון. בלי לתת דין וחשבון לאף אחד על מה עשיתי כמה ולמה. בלי "מחויבויות".

ולסיום, שלא יגידו שאני א-סוציאלית לחלוטין, אפילו טורחת ויוצאת לארוחת ערב עם חברים במסעדה אהובה. שהיתה טעימה מאד, ואפילו נחמדה מבחינת החברה.

מה עוד צריך הבנאדם? כל כולי הרגשת סיפוק ונועם ואז אני שואלת את עצמי – האם היה חסר לי משהו בשבת הזאת? התשובה הראשונית היא כמובן שלא. אבל פתאום מתעורר איזה ספק. אולי בעצם, רגע, מה היה יכול להפוך את השבת לבאמת מושלמת.. אולי.. ס ק ס ! וואלה! נכון.
אה, אז בשביל זה צריך בן זוג. לרגע שכחתי.

מכירים את הבדיחה על שני הזקנים שיושבים על הספסל בבית אבות ואחד אומר לשני: אתה זוכר שכשהיינו צעירים היינו רודפים אחרי בחורות? אז השני עונה לו: זוכר שהיינו רודפים, לא זוכר למה..

ומכיוון שמצד אחד – לא שיש משהו רע בסקס עם עצמי, אבל עדיין זה רק תחליף או תוספת לדבר האמיתי, ומצד שני – כבר לפני כמה שנים הבנתי שמיציתי את חווית הסקס לשם הסקס עצמו, בלי רגש, בלי אהבה, זה אומר שאני צריכה ורוצה אהבה חדשה!

ותאמינו או לא, אני כותבת את זה פה לא כהזמנה לפניות של מועמדים, אלא באמת רק כדי לשתף בתובנה החדשה שנחתה עלי לפתע.