ים של דמעות

איזה יופי! ראיתי עכשיו את האקס שלי ברחוב (הוא לא ראה אותי, הלך שקוע בשיחת פלאפון ערנית, כמה טוב שיש פלאפונים) ותוך כדי שאני רואה אותו, בשניות הזיהוי, הבנתי שאני ברגעים אלה ממש מפנטזת על מישהו אחר!

זה מרגיש כמו.. פצע עמוק כואב ומלא מוגלה בשלבי החלמה. כשהעור נסגר והוא עדיין דק ורגיש, אבל כבר אפשר לגעת בו בעדינות.

עדיף כמובן לא לגעת בו יותר מדי, לתת לו להחלים לגמרי שלא ייפתח שוב..

הפנימיאלים הם קלפי מסר, כאלה שנפלא להביא מתנה לחברות. הם ממש קלפים מקסימים שמדי פעם אם קצת עצוב או לא בטוחים או סתם יושבים עם חברות ובא לקחת קלף אז כל אחת שולפת קלף וכן או לא (ברור שכן) מקריאה אותו לכולם ורואים איך שזה מתאים בדיוק למצבה הנוכחי. אני מתייחסת אליהם כקלפים לבנות לא בגלל שאני רוצה להפלות לרעה את הגברים שבחבורה אלא קודם כל בגלל שהם כתובים חלקם בלשון נקבה, וזה כנראה בגלל שמי שהמציא אותם יודע שבנות נוטות יותר להנות מההנאות הפשוטות האלה של לשלוף קלף, להתחבר אליו בלי לנתח אם ואיך זה עובד ובכלל.. אבל אולי יש גם כאלה בלשון זכר, אני לא יודעת, ואני ממליצה בחום גם לגברים.

ובכן, הייתי היום אצל חברה שיש לה פנימיאלים והסיטואציה דרשה למשוך קלף ושלפתי את הקלף הכי נפלא שאי פעם ראיתי, שהכי שימח אותי והכי אישש את מה שאני מרגישה גם ככה, ואני מאד מאד רוצה לשתף אותכם, אז הנה:

"אני מצהירה בשמחה
לפני כל חלקי האני
שעכשיו הנני באמת מוכנה
לפגוש את בן-זוגי הארצי
כדי ליצור בצוותא סיפור אהבה קסומה
כפי שמסופר באגדה.
אני קוראת לך אהובי הנצחי
להיכנס לחיי בסערה
בדרך בלתי צפויה ומפתיעה.
אני יודעת שתגיע במהרה.
בכבוד רב,
אשה שלמדה לאהוב את עצמה."

אז מי אמר שאין אלוהים?

איך אני אוהבת שככה עוברת לה השבת – יקיצה טבעית, קודם כל, תנאי הכרחי לשבת מוצלחת. ואני מעבירה את השבת בביתי האהוב בחברה האהובה עלי – אני. קצת מטפלת בבית, בעצמי והרבה נחה – רואה הקלטות שהקלטתי לעצמי במהלך השבוע ולא הספקתי לראות, גומרת ספר שנשארו לו בו עוד דפים מעטים, אבל משכתי את הסוף כי היה חבל לי להפרד ממנו, קוראת עיתון. בלי לתת דין וחשבון לאף אחד על מה עשיתי כמה ולמה. בלי "מחויבויות".

ולסיום, שלא יגידו שאני א-סוציאלית לחלוטין, אפילו טורחת ויוצאת לארוחת ערב עם חברים במסעדה אהובה. שהיתה טעימה מאד, ואפילו נחמדה מבחינת החברה.

מה עוד צריך הבנאדם? כל כולי הרגשת סיפוק ונועם ואז אני שואלת את עצמי – האם היה חסר לי משהו בשבת הזאת? התשובה הראשונית היא כמובן שלא. אבל פתאום מתעורר איזה ספק. אולי בעצם, רגע, מה היה יכול להפוך את השבת לבאמת מושלמת.. אולי.. ס ק ס ! וואלה! נכון.
אה, אז בשביל זה צריך בן זוג. לרגע שכחתי.

מכירים את הבדיחה על שני הזקנים שיושבים על הספסל בבית אבות ואחד אומר לשני: אתה זוכר שכשהיינו צעירים היינו רודפים אחרי בחורות? אז השני עונה לו: זוכר שהיינו רודפים, לא זוכר למה..

ומכיוון שמצד אחד – לא שיש משהו רע בסקס עם עצמי, אבל עדיין זה רק תחליף או תוספת לדבר האמיתי, ומצד שני – כבר לפני כמה שנים הבנתי שמיציתי את חווית הסקס לשם הסקס עצמו, בלי רגש, בלי אהבה, זה אומר שאני צריכה ורוצה אהבה חדשה!

ותאמינו או לא, אני כותבת את זה פה לא כהזמנה לפניות של מועמדים, אלא באמת רק כדי לשתף בתובנה החדשה שנחתה עלי לפתע.

הנשיקה, זה הרגע שההכרה במצב החדש חודרת את מעטה השכל ומחלחלת אל הנשמה, הלב, הדם, העצמות. שם הגוף מתחיל להגיב, להבין, מה קורה פה. מה הולך לקרות. מה הוא רוצה. משתלט.
לא זוכרת כבר כמה חזרות כאלה היו לנו. אולי שלוש. אולי ארבע? חזרות של אחרי להיות במקום רחוק, רחוק ממנו. עם הידיעה שלא יהיה עוד. ופתאום רמזים של תקווה מן החושך, מתוך הכלום. הבהובי sms, מכתב, דרישת שלום, פגישה מקרית. ואז שיחות טלפון קשות, שוב הבכי הזה. ואני חוסמת. אבל ההפצרות שלו – תבואי, אני רק רוצה לדבר איתך.
ואני מתרצה. משכנעת את עצמי שעם חיבור כזה לבנאדם אני לא יכולה להרשות לעצמי לא לדבר איתו. אני הרי יכולה להגיד לו הכל, אז אני אגיד לו הכל. ואקשיב לו, הוא צריך אותי. ומה כבר יקרה? אני הרי יודעת מה אני רוצה.
ואז הפגישה. ההתרגשות. הפתיחות. אומרים הכל. את כל מה שמרגישים. מדברים על הכאב, הגעגוע, הפגיעה. והוא מסביר, תמיד עם ההסברים שלו. והתובנות החדשות. כל פעם הוא מוצא איזו תובנה חדשה. או שרק נדמה לי? זה מה שאני רוצה לשמוע? ומבטיח הבטחות חדשות – הפעם יהיה אחרת. והטוטליות שלו. אין דבר שהוא רוצה יותר בעולם מלהיות איתי. כל מה שהוא אי פעם חלם שיהיה לו בבת זוג יש בי. הוא אוהב את כל כולי. והוא יעשה הכל כדי שזה יצליח.
ממה נראה לכם שאני עשויה? איך אני אמורה לעמוד בזה?
ושכחתי להזכיר.. שאני אוהבת אותו. אוהבת בו כל כך הרבה דברים כשהוא ככה.
ואז אני לפתע פתאום נחנקת. בפעם לפני האחרונה אמרתי – אני צריכה אויר, בוא נלך לטייל. (בפעם האחרונה היה קשה ללכת לטייל, כי הוא לא יכל ללכת, אבל זה כבר סיפור אחר.)
ואז מגיע תור הנגיעות. ידיים בידיים, ידיים בפנים, לטיפות גוף חטופות. חיבוקים ארוכים ומלאי משמעות. ואני כבר מתה לנשק אותו. אבל הוא תמיד דוחה אותי. לא פיזית, אבל אני מרגישה. שהוא מתרגש מדי. אולי אפילו טיפה פוחד? אז אני מגניבה קטנה על המצח, על הרקה, מתחת לעין, במקום ההוא בצואר תוך כדי חיבוק.
ובסוף אני לא יכולה יותר להתאפק.
אז אני מקרבת את השפתיים שלי לשלו. בהתחלה לנשיקה עדינה עדינה, כמעט בלתי מורגשת, אבל מעבירת צמרמורת, בפינה של השפתיים. ואז אני מעיזה ומרטיבה קצת את השפתיים שלו עם הפנים של השפתיים שלי. ומנשקת נשיקה רטובה את השפה העליונה, נכנסת לחלק הפנימי שלה, הרטוב, הטעים. ואחר כך את התחתונה. אני אוהבת את השפתיים האלה. ואז לוקחת טיפה את הפנים לאחור לראות את שאר הפנים, את העיניים המקסימות שלו. את ההתרגשות, את האושר. וצוללת חזרה, מפשקת את שפתיו וצוללת לתוך הפה המדהים הזה לקבל את מה שמחכה לי שם. לטעום אותו, לתת לו לטעום אותי ולהתענג על ההרגשה הנפלאה שזה עושה לי בכל הגוף, הפרנה שזורמת בעורקיי, מעוררת ומרטיבה. איך כזו הרגשה מדהימה יכולה להיות מוטעית? הרי לא הייתי מרגישה ככה אם זה לא היה הדבר האמיתי.
זו התחלת הנפילה. וכמה שהיא נפלאה, וכמה שהיא עדיין מרגשת אותי כשאני חושבת עליה, כתבתי אותה כאן בשביל להיפרד ממנה. לא עוד. לעולם לא איתו.