WitchKing of Angmar

.They have taken the bridge… and the second hall"
.We have barred the gates… but cannot hold them for long
.The ground shakes. Drums… drums… in the deep
We cannot get out. A shadow moves in the dark
...We cannot get out
"!They are coming

ישנם ימים, כמו הימים האחרונים, שאתה מרגיש ריק. אין זו ריקנות הנובעת מחוסר מעש או תכלית.
ישנם ימים, כמו הימים האחרונים, שאינך מרגיש צורך לדבר. אתה יודע שהיא תבין דרך מבט עינייך.
ישנם ימים, כמו בשאר הימים, שאתה רוצה פשוט לחזור הביתה ולמצוא אותה שם. מחכה בפה פעור.
ישנם ימים, כמו בשאר הימים, בהם השיחות והדיבור היום-יומי התחלפו בקולותיהם של השוט והמקל.
ישנם ימים...
לו רק היינו יכולים להחליט עבור עצמנו מה יהיה. לו רק היינו יכולים לסדר שהכל יהיה מדויק ומסודר.
לו יכולתי לקשור אותך ולהשאיר אותך מנוטרלת, עם פה מלא בריר. להתהלך סביבך, בשקט, בוחן כל
חריץ וחור, בשקט. היום והלילה שלך הם מה שאני קובע, עם כיסוי העיניים ששמתי לך - כמו ציפור בכלוב.
אולי בעצם היו ימים?

חדר הסלון שלה היה קטן, חמים, מזמין. החתולים יצאו כשאני נכנסתי. אולי הריחו משהו באויר.
היא עמדה מולי, משפילה מבט ארצה. תפסתי בסנטרה והרמתי את ראשה, אמנם הייתה נמוכה הרבה ממני אך יישרתי מבט אליה: "את המבט המושפל את תצטרכי להרויח", אמרתי והוספתי "כמו כן גם שאר הדברים לא יבואו לך בקלות". היא גיחכה קלות. נכנסתי פנימה, טרקתי את הדלת, סובבתי אותה אל מול הדלת והצמדתי אותה אליה בכוח. לא נדרש הרבה כוח, הייתי גדול וחזק ממנה. היא לא התנגדה, מעולם לא רצתה להתנגד. רק לקבל את המגיע לה, את העונג שלה.
היא קיבלה הוראה להרים את שמלתה בשתי ידיה. כבר הרחתי כמה היא מגורה, הריח הציף את חדר הסלון הקטן. "אם את רוצה, את יכולה להמשיך לגחך בזמן שאני..." ובלי להמשיך את המשפט, העפתי בעוצמה את ידי על ישבנה. דפוס היד הגדולה בלט מיד, ורוד-אדום זורח. היא נאנחה ולא זזה מילימטר. המשכתי להפליק לישבנה בכוח. (לאחר מכן נאמר לי שאלו היו הספנקים הכי חזקים שאי פעם היא קיבלה). כל הטחת יד בישבנה גרמה לה להאנח ולגנוח עוד יותר.
תפסתי בשיערה ומיקמתי אותה על הספה בתנוחת דוגי. היא לא התביישה, לא נרתעה. חוריה היו פעורים בפניי. תווי הידיים שלי מעטרים את ישבנה. בזמן שחיכתה להמשך, הצלחתי לראות את הרטיבות על רגליה. היא כמעט גמרה בזמן הספנקים. "כמעט" אמרתי. היא הסתובבה כדי לשאול לפשר המלמול, כשסטירה נחתה על פניה. "לא דיברתי איתך, או אלייך". "סליחה אדוני" היא לחשה.
"לא הבנתי את מה שאמרת. לא הצלחתי לשמוע" דחפתי שתי אצבעות ארוכות לתוכה, היא הייתה ממש רטובה. "סליחה אדוני" היא גנחה. זיהיתי את הפוטנציאל הטמון בתוכה והתחלתי לזיין אותה עם האצבעות בזמן שהיא מבקשת סליחה שהולכת ומתגברת עד שהיא השפריצה את אצבעותיי החוצה.
זאת הרגשה נפלאה לגרום למישהי להשפריץ. מספיק בשביל לצאת להפסקת קפה וסיגריה 😄
הסברתי איך אני אוהב את הקפה והיא, ברגליים רועדות, רטטה למטבחון ביתה. "תזהרי לא לשפוך את הקפה שלי" קרצתי לעברה. היא ישבה לידי, שותקת, בזמן ששתיתי ועישנתי. היא ביקשה רשות לעשן גם כן ונתתי לה.
"יש לי משהו בשבילך" היא פלטה. אני הסתקרנתי ושאלתי לשם העניין. "אפשר?" שאלה והלכה לחדר השינה. חזרה ובידה שוט. "חשבתי עליך כשקניתי אותו" אמרה. הגישה לי אותו וחזרה לשבת לידי ולשתוק. בחנתי אותו בפניה. היא הביטה בי כל הזמן הזה. "תתפסי את התנוחה הקודמת" אמרתי. היא ישר התהפכה לתנוחת הדוגי על הספה. החזה הגדול שלה נמתח מטה והיווה מטרה קלה, נוחה ורגישה. הצלפות השוט פילחו את הדממה. זנבות העור של השוט התרכזו על שדיה כשקצוותיהן עוקצות בחטף את הפטמות. פורקן זה מה שחיפשתי. לפורקן היא הביאה אותי. שדיה נהיו כחולים-סגולים, כפות רגליה התכווצו עם כל הצלפה ומכה. הרשיתי לה לגעת בעצמה אבל הוספתי שכל תזוזה שלה תגרום לשוט שלי להתעופף לעברה.
אוי כמה שהיא זזה, אוי כמה שהיא רצתה לגמור שגופה כואב... השוט עבד במרץ והיא גמרה בקול גדול תוך כדי שסילוני מים יוצאים ממנה. היא התמוטטה והתדרדרה במרגלות הספה עד שנחתה על הרצפה הקרה. "תודה אדוני" היא מלמלה במבט מושפל. מבט שכל כך רצתה והתאמצה להרויח מההתחלה.

היא התהלכה בדירתה חסרת סבלנות. היה כבר מאוחר. "הוא היה צריך כבר להגיע, הוא אמר שהוא יגיע. אני מקווה שכלום לא קרה" הרהרה לעצמה. שלוש דפיקות בדלת שברו את קו מחשבתה. נשימתה נעתקה והיא מצאה את עצמה נלחמת להחזיר אויר לריאותיה בזמן שצעדה ברעד לדלת.
היא ידעה מה היא צריכה לעשות: לפתוח את הדלת ממש מעט, לשלוח ידיים קדימה ולהמתין. וכך עשתה. ביד רועדת סובבה את המפתח, הורידה את הידית ופתחה את הדלת אך במעט, שלחה ידיים קדימה וחיכתה. הוא רצה שתחכה, הוא רצה לראות אותה רועדת, הוא רצה שהציפייה תאכל אותה.
קול מתכתי נשמע מהמסדרון החשוך, אפילו צללית היא לא ראתה, רק חיכתה. אזיקים החליקו לתוך דירתה. בלי לחשוב היא רכנה ולקחה אותם בידיה. "שימי אותם" קול בס לחש. ידיה הרועדות כאילו רמזו לה לשמוט את האזיקים הקרים אך היא צייתה, כי לא רצתה שהדלת תטרק בפניה והוא יילך.
ידיה אזוקות, שוב מושטות קדימה. מבעד לדלת היא שומעת בד נקרע, חולצה הונחה בידיה. "גשי לסלון, התיישבי על הרצפה ליד הספה וקשרי את עינייך" נאמר לה שוב בלחש. הוא חייך לעצמו בזמן ששמע אותה נאבקת בידיים אזוקות לקשור לעצמה את החולצה סביב העיניים. ריח ניחוח התפשט מהחולצה וחדר לאפה. "זה בושם של אישה." הבינה במהרה. "מדוע נתן לי את זה לכסות את עיניי? זה שייך למישהי? מישהי שהוא היה איתה בעבר?"... הדלת נסגרה. "הוא הלך?! הוא פה? שאוריד את כיסוי העיניים?" היא שלחה יד לעבר פניה.
"לא הייתי עושה את זה אם אני הייתי במקומך" נאמר לה בגיחוך. גבה נזקף לדום וכמעט נשבר מהבהלה. הוא ניגש בשקט והתיישב על ידה. זה בהחלט לא היה הריח שלו על החולצה. היא יכלה הייתה להריח את ניחוח הטבק נודף ממנו. סטירה הפתיעה אותה ושחררה ממנה אויר שהיה כלוא בריאותיה מהמתח. הוא לא חשב שהוא צריך להסביר את עצמו. היא הבינה שזה בגלל שניסתה להציץ קצת מקודם. הריח הנשי ממקודם התחזק. "הרימי ידייך באויר" והיא ישר ביצעה. יד חזקה תפסה בשיערה ומשכה את ראשה אחורה. ידו השניה תפסה בגרונה, אך לא לחצה. כאשר ידיה באויר, ידו האחת על צווארה והשניה מושכת בשיערה אחורה, חולצתה החלה נפתחת. היא הייתה המומה. כאשר קפצה על ישבנה, התהדקה האחיזה סביב הצואר. כפתור אחר כפתור נפתח בעדינות ידי אומן. היא נרתעה שוב, האחיזה בצואר התהדקה עוד יותר. "זאת אישה, בחורה, זאת מישהי. זאת ה-"מישהי", זה הריח שלה! זאת החולצה שלה! הוא קרע אותה מעליה כשהיה במסדרון!". חולצתה פתוחה לגמרי. ידיה עדיין מונפות לשמיים, אזוקות. האחיזה בגרון ובשיער השתחררה והיא נשמה נשימת רווחה. זוג ידיים גבריות אחז בידה הימנית, זוג ידיים נשיות אחז בידה השמאלית. היא נגררת אחורה. נאבקת ברגליה, מנסה לחזור לחלק הרצפה שהתחמם כאשר ישבה עליו. היא מוטלת בצד, שדיה כבר מזמן עזבו את נוחות חזייתן. קול רוכסן נפתח. קולות מציצה, חנק, הנאה... אבל לא היא שמוצצת. "זאת האישה הריחנית, בעליה של כיסוי העיניים". היא מנסה להתרומם וישר נדחפת שוב אחורה.ידיו קרות, מחוספסות, מעבירות בה צמרמורות. היא נלקחת כמו פצוע חזרה למרכז הסלון, שם עמד שולחן זכוכית שקוף על ארבע רגליו. היא נזרקה למרכז השטיח והשולחן הונח מעליה כאשר רגליה מפושקות מבעד לרגלי השולחן וידיה מתוחות מעל הראש, עיניה מכוסות אך היא כבר לא רועדת. חשופה, נוטפת ומטפטפת כאשר הוא מזיין את ה"ריחנית" מעליה. הוא מזיין אותה חזק, היא שומעת, היא מריחה. רגלו דורכת על שערה ומזיזה מעט את החולצה מעיניה. סוף סוף היא זוכה למעט אור ותמונה.
דרך השולחן השקוף היא ראתה איך הזין שלו חודר לישבנה העגול של האחרת. איך הוא מפליק לה ומושך בשערה. אגלי הזיעה שלו נטפו על השולחן. חלק מזה היה מיציה של "הריחנית" אשר הצטברו לנחל קטן שניגר וטפטף מזוית השולחן השקוף. היא רצתה להיות שם למעלה ושמישהי אחרת תהיה במקומה למטה. מבטה הצטלב עם מבטה של האישה מעל. אוי כמה שהיא נהנית. התסכול גבר בה והיא ניסתה להשתחל ממתחת לשולחן. הזיון הופסק, הגניחות חדלו. ה"ריחנית" יצאה מתנוחת הדוגי סטייל והתיישבה ברגליים מפוסקות על השולחן. הכל נראה דרך השולחן השקוף. עכשיו היא מוצצת לו. הוא ממש חונק את גרונה. היא כמעט מקיאה. "שתקיא, הכלבה הריחנית הזאת" היא מקווה לעצמה, מדמיינת איך כל השולחן מוצף והיא מוגנת תחתיו, יחסית. הוא גומר. חזק. שואג. על פניה, בפיה, עמוק בגרונה עד שנחנקת כליל ופולטת מעט מהזרע הסמיך על השולחן.
"עכשיו תורי?" היא שואלת... ה"ריחנית" צוחקת ואומרת "אני רוצה חזרה את החולצה שלי" וביד מהירה חטפה את כיסוי העיניים. סוף סוף היא ראתה אותו. לרגע לפני שיצא מדלת ביתה. זה הספיק לה. דמותו תצרב בזכרונה. היא שמה לב עכשיו טוב יותר לחלק שהיה חסר מחולצתה של ה"ריחנית". היא נתנה לו נשיקה ויצאה. נשארו רק שניהם. היא שוכבת מתחת לשולחן השקוף אשר מלא בשפיך והוא עומד מעליה.
בידו הוא מחזיק את המפתח. "זה לאזיקים" הוא אומר ומניח את המפתח במרכז בריכת השפיך. "זה בשבילך, עד הפעם הבאה". הוא הסתובב ויצא מהדירה.
איך שהדלת נסגרה היא נאבקה לצאת מתחת לשולחן השקוף, שלחה יד ותפסה את המפתח יחד עם חופן זרע נאה. בלי לחשוב פעמיים הכניסה את המפתח ומה שהצטבר עליו לפיה. היא התענגה על הטעם, על הריח, עליו. זה כבר לא היה חם אבל לא היה לה אכפת. זה היה טעים לה. שחררה את ידיה הכואבות מהאזיקים ועברה ללקק את שארית הפליטה מהשולחן.

בחצר הבית ישנם מספר עצי קלמנטינה. יש השנה יבול רב על העץ אשר בחלקו נושר מעוצמת הגשם.
בפאתי החצר ישנו עץ אחד חולה. תנובתו דלה ומה שאכן מצליח לגדול, נופל ארצה ישר ללא סיכוי. שם. שם היא נמצאת כרגע. ללא יכולת להביע בקול את מר גורלה. לו רק היו יכולים לשמוע...
אך סתמתי את פיה, כפות ידיה קשורות לכפות רגליה במעין ישיבת לוטוס, על האדמה הקרה, הרטובה, הבוצית. צמתה קשורה מעלה מעלה לאחד הענפים שנראו פחות גוססים מהשאר.
חסתי עליה, הראיתי לה שגם אני אנושי ורחום; עטפתי אותה בסוג של יריעת ניילון שקופה, כאשר רק
צמתה מתנוססת אל-על, סופגת את הגשם שבא והולך ומטפטפת זרזיף קר וקבוע על צווארה אשר יורד
במורדות עמוד השדרה וגורם לה לרעוד ולהצטמרר. סביבה מוטלים חלקי פרי אשר אפילו חיות הלילה לא רצו לאכול. אט אט האדמה סופגת עוד ועוד מים, הגשם מתחזק.

בעודי כותב, אני מביט דרך החלון אל חצר הבית. ישנם מספר עצי קלמנטינה. אני יכול להבחין רק במעט ביריעת הניילון שעוטפת אותה, ששומרת ומגינה עליה. מה שפעם היה שקוף הפך מהר מאוד עכור נגד נשיפותיה ההולכות וגוברות יחד עם הגשם.
אעשן עוד סיגריה, אכין לי עוד כוס קפה חם ואגש אליה. טוב, אולי אחרי שייפסק הגשם...