ערב טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

WitchKing of Angmar

לפני 11 שנים. 5 בדצמבר 2012 בשעה 18:05

זה מתחיל בטפטוף, ברק מבליח מתוך ענן רחוק מכאן, אך זהרו נראה למרחק. גם בן זוגו, הרעם, העוקב תמיד אחריו, גם הוא נוכח לסירוגין.

חצוצרות הרקיע מגבירות את קצב נגינתן ובעזרתן של טיפות הגשם הופכות את גגות הבתים לתיבות תהודה בעלות מנעד שונה זו מזו.

קולה אינה נשמע מעבר לקולו האיתן, הרציף, המתיש של הגשם. היא בעצמה דיי מותשת. כבר כמה שעות עיניה קשורות. כבר כמה שעות שומעת את יופיו של החורף,

אך נבצר ממנה להנות מיופיו, מנקיונו ומזעמו של זה. כפות ידיה קשורות לקרסוליה, ישבנה חשוף ומונף גבוה מעלה, לפטמותיה חוברו מצבטים אשר נקשרו בחבל

קצר לטבעת ברצפה. כל ניסיון שלה להתרומם ולטעום מכעסו של החורף דרך החלון לא צלח ורק גרר זעקות כאב כאשר נמתחו פטמותיה עד אשר נתלשו המצבטים.

קולה אינה נשמע מעבר לקולו הסוחף, המחלחל, המציף של הגשם. היא בעצמה יודעת זאת. כבר כמה שעות שפיה חסום. כבר כמה שעות מריירת על הרצפה,

אך נמנע מבעדה להביע קול פליאה, השתוממות, והכרת תודה לרטיבותו של זה. ישבנה שימש כפמוט לנר אשר הודלק והחל מטפטף שעווה חמה ישירות על כפות רגליה.

קולה אינה נשמע מעבר לקולו השוצף, המכביד, המכחיד של הגשם. היא בעצמה כבר איבדה תקווה. כאשר הגיע הנר כמעט לסוף חייו, מכת שוט מעכה וכיבתה אותו

על ישבנה, מקל הבמבוק הדק הונחת בעדינות מצמררת על כפות רגליה וגרם לנטיפי השעווה להתפורר ולהתנתק מגופה, רסיסים רסיסים, כמו בוץ אשר התייבש על סוליית

נעליים. ישבנה נשלל באכזריות מספר פעמים, שערה נמשך אחורה בכוח, גופה נמשך כלפי מעלה עד ששוב המצבטים החלו להתנתק זה אחר זה בקול פצפוץ קטן. צווחות

הכאב הפכו ל"רעם" המלווה את צביטות המתכת. גמירתו של הגבר נפלטה מתוך ישבנה וגלשה במורד גבה. כמה אוהבת שקולה אינה נשמע. כמה אוהבת היא את החורף. 

לפני 12 שנים. 15 באוקטובר 2012 בשעה 12:03

http://up356.siz.co.il/up1/yyuqz2mfxhwj.jpg

לפני 12 שנים. 12 באוקטובר 2012 בשעה 10:41

http://up358.siz.co.il/up1/eyg1fnmqngj5.jpg

!!!

לפני 12 שנים. 5 באוקטובר 2012 בשעה 13:38

מכיוון שאף אחד לא פתר את "החידה" בפוסט הקודם... קחו את האות הראשונה מכל משפט וכך תמצאו את היעד הנכסף.

מי שיש לו\לה הצעות לבילויים ואטרקציות - אשמח לשמוע. תודה מראש.

???

לפני 12 שנים. 4 באוקטובר 2012 בשעה 17:21

אחרי הרבה זמן, החלטתי לצאת לי לחופשה.

מדוע? כי מגיע לי גירוי מחודש של הרגשה.

סתם, ללא סיבה של ממש ובאופן מוזר,

טלפון הרמתי והזמנתי כרטיסים, לפני שיהיה מאוחר.

רציתי למסור (למי שאכפת) שלא אהיה פה בשבוע הבא,

דרכי לוקחת אותי למקום קסום, "ערפילי" ומלא אהבה.

מה יכול להיות יותר טוב מזה... לבינתיים את המקום לא אגלה...

 

 

(נ.ב - חדי העין בינכם יגלו את המקום מסתתר בטקסט. אין פרסים לפותרים נכונה).

לפני 12 שנים. 3 בספטמבר 2012 בשעה 15:55

  ובכן... זה קורה בשנית. אחרי שזכיתי בשני כרטיסים למישהו בשם מוריסי, קיבלתי שיחת טלפון נוספת בה התבשרתי שזכיתי בשני כרטיסים ללהקה אלמונית בשם "רד הוט צ'ילי פפרס". Damn It!!!  

לפני 12 שנים. 1 בספטמבר 2012 בשעה 20:00

יושב לי בחדר והזמן לא עובר

ונמאס לי למצוא את עצמי כל הזמן מהרהר.

כשדפיקות על הדלת שוברות את השתיקה

ובחוץ מתגלה בחור רזה עם כיפה מצחיקה.

אומר הוא שלום בנימוס מיותר

ושואל אם אפשר להכנס , כי יורד גשם, וקר.

מתוך רחמים (או איזה רגש אחר)

מחליט להכניס פנימה את ה"חבר".

"מה שמך?" – "שמי דכאון..."

אני צוחק ובטעות נושך את הלשון.

"מה יש לך להציע?" אני שואל במהרה

והוא מתחיל לספר לי על איזה בחור ובחורה.

מבט משועמם יש לי בין העיניים

בעודו מספר לי עליו ועל השניים.

"אתה מעשן?" שואל אותי בחצי חיוך

ולי קצת קר אז מתכסה עם הפוך.

הוציא סיגריה עם איזה עשב מוזר

ואני הנחתי שהוא מצא אותו כשטייל לו בכפר.

הוציא מהכיס קופסת מתכת קטנה

ועליה כתוב "רק כשאין ברירה!".

כשנפתחה הקופסה הרחתי ריח מצחיק

אבל לא שיערתי במה הטריק.

הוא הדליק בזהירות ועצם את העיניים

ולרגע קיויתי שייפלו לו כל השיניים.

היא עברה אליי אחרי שאכטה קלה

ואני לא הבחנתי אם זו מציאות או בדיה.

כשהכנסתי לפה היה לה גם כן טעם מצחיק

ובאותו רגע ממש לא חשבתי על המשטרה או התיק.

את העשן שמרתי עמוק בריאות

ולמרות שעצמתי עיניים יכולתי לראות...

איך כל החדר משנה את הצבע

וכבר ממש לא זכרתי אם מקומי הוא בטבע.

הכל פתאום נעשה חשוך, מוזר ומחניק

כשבקלות ראש החלטתי את האור להדליק.

לתדהמתי גיליתי שאני לבד בחדר

ושלמעשה אני הוא זה שלא בסדר.

אז המשכתי לשבת בחדר והזמן לא עבר

וכבר כנראה התרגלתי להיות מהורהר.

 

(**קטע זה נכתב לפני כ-13 שנים )

לפני 12 שנים. 18 באוגוסט 2012 בשעה 15:27

המכונית עשתה כמה פניות וירדה מהכביש לדרך עפר. היא לא יכלה לראות לאן נוסעים. ידיה היו קשורות לרגליה בזמן שהייתה מוטלת שכובה בספסל האחורי. כל מה שיכלה לראות היה העורף של מי שנהג במכונית אשר צדודיתו הבהבה כל פעם שלקח שאיפה מן הסיגריה. מן החלון בצבצו צמרות עצים אשר מספרם הלך וגדל עד שממש הסתירו את קו השמיים. היה זה בין ערביים, כחצי שעה לפני השקיעה. המכונית דממה ואחרון העורבים הכריז על עזיבתו מן המקום. השקט השתלט על כל האיזור, החושך החל יורד מצמרות העצים. רק נשימותיה נשמעו. נהג הרכב, כאילו חיכה לדקה מסויימת, יצא בפתאומיות מהרכב. היא נשארה מאחור, מוטלת, מבולבלת וחסרת אונים. הנהג הסתובב באיזור המקיף את הרכב ובעזרת פנס עוצמתי קושש עצים שאיתם הדליק מדורה. מדי פעם עשה גיחה למכונית והאיר בפניה של הבחורה על מנת שיראה שהיא ערנית (וגם קצת לשבש זמנית את ראייתה). קולות פטיש מהדהדות בעוצמה וגורמות לתנים לילל אל מעבר לירח. על מנת להבין מה מתרחש, היא מזדקפת בספסל האחורי, רק מספיק בשביל לראות מעבר לסף החלון. מחוץ למכונית היא מבחינה במדורה בוערת, לידה גבר רוכן ודופק מסמרים לקרשים מאונכים זה לזה, חבלים משתלשלים מענפי עץ האלון שמסוכך עליהם, כאילו מסתיר אותם מהעולם. היא כנראה נשענה על הדלת וגרמה לפתיחתה. היא נפלה בחצי גוף החוצה ונעצרה בידיה הקשורות על האדמה. הדבר הרגיז מאוד את הגבר שקפץ ממצבו השפוף לעמידה מתוחה, הסתובב, ניגש אל הרכב, תפס בחבל שהיה כרוך סביב ידיה וגרר אותה מן המכונית עד למרגלות המדורה. בגדיה נגזרו ממנה ונזרקו ישירות לאש. היא ניסתה להאבק אבל הדבר רק דרבן יותר את הנהג לפספס ולפצוע קלות את עורה עם הסכין. היא נותרה שוכבת, מביטה בבגדיה עולים באש בשלל צבעים, בעוד החושך השחור מקיף ומאיים עליה. היא שוב נגררת על גבי האדמה. עכשיו יכולה הייתה לראות על שום מה דפקו הפטישים. שלושה קרשים אשר חוברו להם לצורת האות Y יהיו המתקן החדש עבורה. הנהג גלגל אותה על הקרש המרכזי וקשר את רגליה לבסיס המכשיר. ידיה הותרו וכל אחת נקשרה בנפרד לזרוע אחרת של המתקן המאולתר. חבל נקשר לשיערה הפרוע. שני חבלים אחרים חוברו לכל קצה והיו מתוחים ומוכנים מעבר לענפי העץ. הוא משך בחבל והחלק המפוצל של המתקן החל מתרומם. כאשר הייתה בזוית מספקת, עצר וקשר את החבל לשורש העץ. היא שכבה על בטנה, ראשה שמוט בין שני הקרשים המחזיקים בידיה. כאשר משך הנהג בחבל השלישי, המחובר לשיערה, ראשה נמתח אחורה ושחרר אנחת כאב קלה מצד הבחורה. "עוד לא הגיעה השעה לצעוק" אמר הנהג וחסם את פיה בעזרת כדור. הנהג חזר אל המכונית, פתח את חלקה האחורי והחל מפשפש בדברים שהיו זרוקים בה. היא ניסתה לצעוק לעזרה אך הכדור שחסם את פיה עמעם את קולה והכשיל את נסיונה ליצור קשר עם העולם החיצון. הנהג חזר ובידיו מקל ושוט קצר. הוא החל מצליף בה, בישבנה, בשדיים שלה. מחליף למקל ומענה את כפות רגליה ופטמותיה. מחדיר את המקל לישבנה, היא צועקת. "עוד לא הגיעה השעה לצעוק" הוא אומר לה וממשיך להצליף בבחורה להנאתו. "כמה זמן זה יימשך? למה אתה עושה לי את זה?" היא צעקה דרך מחסום הפה הרטוב מרוק שזהר לאורו של ירח. "עוד לא הגיעה השעה לצעוק" הוא אמר. זה כל מה שאמר, לא הוסיף מילה מעבר לחמש המילים הללו. גם כאשר שלף את המקל מישבנה ועבר לאנוס אותו בעצמו, כל שאמר היה "עוד לא הגיעה השעה לצעוק". היא כנראה הבינה שלצעוק לא יעזור לה (או שכבר התחילה להאמין למילותיו של הנהג). גם כשהוריד את המחסום מפיה וחנק את גרונה באיברו, לא צעקה כלל, נסיונות השווא שברו אותה. הנהג החל גומר בגרונה, מעלה דמעות בעיניה, תוך כדי שאגות שהיו מניסות את ותיקי האריות בקלהרי. ראשה היה מונף מעלה, קשור היטב. יריקה נמרחה על פניה ונזלה מטה. הנהג העלה מכנסיו, חזר למכונית והדליק את פנסי הרכב שהיו מכוונים ישירות עליה. הבחורה זרחה בליבו של היער החשוך. מוטלת, מזיעה, קשורה, שבורה ומותשת. הזמן עבר מעט והנהג המשיך לעמוד על יד המכונית ולהציג את טרפו באורות הרכב החזקים. עמד ועישן. חיכה ועישן. חושיה של הבחורה החלו מתערפלים ושינה קלה החלה לאפוף את עיניה. היה לה קשה להרדם כי שיערה דחק בה לשמור על עירנותה ועל ראשה מתוח מעלה. "לפחות כל זה מאחוריי" - חשבה לעצמה הבחורה ברגע של אופטימיות. רעש מנוע הפריע למחשבתה. לא הייתה זו מכוניתו של הנהג. מכונית נוספת התקרבה למקום, כאילו נמשכת לאור הבחורה כמו פרפר לאש. "עזרה מגיעה" - המשיכה הבחורה באופטימיות שהציפה אותה. המכונית עצרה ליד מכוניתו של הנהג. הוא ניגש לחלון שבצדו של הנהג ורכן פנימה. הבחורה יכלה לשמוע רק חלק מהשיחה בין הנהג הראשון לזה שהגיע הרגע. "שברתי אותה"... "מותשת"... "עמוק בגרון" ועוד כמה מלמולים. היא לא יכלה לראות מי ברכב מפני שהייתה קשורה למתקן המאולתר וגבה הופנה לרכבים. דלת המכונית נפתחה ונסגרה, נפתחה שוב ונסגרה. הנהג מגיח מאחורי הבחורה ונעמד מולה, מאיר פנס בפניה, משבש את ראייתה. הפנס כבה, אישוניה מתרחבים ואז היא מבחינה בשתי דמויות עומדות מכל צד של הנהג. אחת שמנה מאוד ואחת רזה מאוד, נמוכות יחסית בגובהן לנהג. קימוריהן הסגירו הכל. "אלה הן נשים!!!" - צעקה הבחורה. צחוק שתי המלכות הדהד ביער. הנהג נסג אחור, הוסיף כמה בולי עץ למדורה כדי שתמשיך לבעור עוד כמה שעות ורגע לפני שנכנס למכוניתו, התקרב לבחורה הקשורה ולחש באוזנה: "הגיעה השעה לצעוק".

00

לפני 12 שנים. 23 באפריל 2012 בשעה 8:24

התרנגול קרא, השחר החל להפציע בשמיים. עגלות החציר כבר עבדו במרץ, עוד לפני יקיצת התרנגול.
עגלות רבות נכנסו ויצאו מהאסם שהכיל את גלגלי הקש. מאחור נתלה שלט "שירותים" עם חץ המפנה את המבקש להשתין אל מאחורי אחד הגלגלים בפינת האסם. ה"שירותים" היו מאולתרים ונועדו בעיקר עבור צוותי הגברים אך מדיי פעם גם אישה אזרה אומץ והלכה להיות אחת עם הטבע.
הקומביין עצר בפתח האסם. הנהג שראה את שלט השירותים המאולתר שמח שיוכל לפרוק התאפקות של יום עבודה. הוא עקב אחרי החץ אל אותו גלגל קש גדול שמאחוריו היו אותם "שירותים" מאולתרים. הוא נעמד משתומם מאחורי הגלגל והביט מטה. אמנם השירותים היו מאולתרים... אבל ל"שירותים" מהסוג הזה הוא לא ציפה. הלכלוך, ריח השתן שנדף ומילא את אותה פינה טחובה. הנהג שם לב שמישהו לא הצליח להתאפק לפניו והיה חייב לפרוק ב"שירותים" את ארוחת הערב המפוקפקת שטרף בערב קודם. גם כושר הכיוון של האחרון היה מוטל בספק מפני שה"שירותים" היו מנוקדים בהתפרצויות ארעיות של נקודות חומות אשר נזלו על דפנות ה"שירותים" והתמוססו בבריכת השתן שהצטברה למרגלות ה"שירותים" המאולתרים. אף על פי כן, הנהג לא יכל להתאפק. חיוך של אי נעימות עיטר את פניו בזמן שפשט את מכנסיו, כיוון את איבר מינו והחל גונח מרווחה. הוא לא רצה ללכלך יותר ממה שהיה סביבו וקלע הישר לפתח ה"שירותים" המאולתרים. הוא מצא את עצמו עומד זמן רב, אפילו ה"שירותים" לא הצליחו להכיל את כל רווחתו והחלו עולים על גדותיהם, מוצפים בשתן.
"קדימה, אתה לא לבד פה" קול קרא בדחיפות. היה זה עובד נוסף שרצה להשתמש ב"שירותים" הנכספים. הנהג רכס את מכנסיו, לא היו מים זמינים בשביל לשטוף את ה"שירותים" ולכן פינה את הדרך לבא אחריו ועלה על הקומביין, אל עבר המשך עבודתו בשדה. כך היו נכנסים ויוצאים העובדים (ולעיתים, כפי שהוזכר, גם העובדות).
אני בסך הכל גרתי בחווה הסמוכה לשדה בו התבצע הקציר. האסם בו התקנתי את ה"שירותים" היה שלי. לא רציתי שידפקו אנשים רבים על דלת ביתי בשביל להשתמש בשירותים שלי ולכן דאגתי למקום מסודר עבור האנשים המיוזעים שעבדו בשמש הקופחת כל היום. בתחילת היום ה"שירותים" היו נקיים, אבל זה לא החזיק הרבה זמן. הספיק בן אדם אחד להציף אותם, אבל זה מה שהיה - זה או כלום.
השמש החלה לשקוע במערב והצוותים התפזרו לדרכיהם. רעש הקומביין נדם. לקחתי את הזרנוק ובפרץ מים קרים התחלתי שוטף את "השירותים".
כשהנחתי שהמקום נקי מספיק עבור יום העבודה הבא, הפסקתי. כששמתי לב לחושך בחוץ, הבנתי כמה זמן שטפתי. "הם היו מטונפים" הצדקתי את עצמי, קיפלתי את הצינור, שחררתי את ה"שירותים" ממקומם והובלתי אותם ברצועה אל עבר שמיכה יבשה שהייתה מצידו השני של גלגל הקש הגדול.
"תנוחי, מחר יום עבודה חדש". הנחתי לידה קערה עם מים טריים ותפוח. היא שכבה על גבה ואת רגליה קשרתי מעבר לראשה כך שאיבר מינה מכוון הישר לפה שלה. "אם תצטרכי, את יודעת איפה השירותים. נתראה עם קריאת התרנגול. לילה טוב".

לפני 12 שנים. 14 במרץ 2012 בשעה 12:40

רציתי שהיא תחווה מצבים שונים, שתכיר עוד כמה פנים שלי, שתתחבר שוב אל הטבע והסביבה כמו שקרה תחת אותו עץ קלמנטינות.
ראיתי דרך חלון חדרי שהיא בחצר, מנקשת עשבים בסביבה בה נקשרה באותו יום חורפי. היא הייתה מאוד ממוקדת ומרוכזת. עבדה במרץ.
כאשר שמה לב לסובב אותה, גילתה אותי עומד מאחוריה, מעשן סיגריה (אולי הריח שבר את ריכוזה) ומחזיק שוב בחבל.
היא הייתה מרוצה מעצמה כי חשבה שאניח אותה באותו מקום, באותה חלקת אדמה אשר איתה התאחדה בעבר. צקצקתי בלשוני. היא האדימה.
"תזחלי אחריי" אמרתי וישר היא ירדה על ברכיה. צקצקתי שוב בלשוני "תזחלי אחריי על הבטן, צמודה לאדמה". היא האדימה יותר אך לא חשבה
לרגע לסרב. כמו בפעם הקודמת, בה גיליתי חמלה ועטפתי אותה בניילון שהגן עליה מפני הגשם, גם הפעם באתי לקראתה. לקחתי צינור ועם זרם
של מים, סימנתי את הדרך באדמה היבשה אשר אט אט הפכה ליותר בוצית. היא החלה זוחלת על הנתיב הלח, שדיה מציירים בבוץ, עור גופה הלבן
מהר מאוד התכסה ברפש אשר חלחל לכל חריציה. בגלל העשבייה מסביב לא ראתה לאן היא זוחלת, רק בטחה ושמה אמונה בדרך.
בקצה חיכה לה היעד הבא. הוריתי לה לעמוד ורק כאשר הזדקפה, ראתה את גדם העץ שחיכה לה.
קשרתי אותה בידיים לרגליים כאשר בטנה רופסת על הגזע. "את מטונפת. אני אוריד ממך את הזוהמה", התחלתי לשטוף אותה בצינור,בכל חריץ,
בכל קפל ובכל חור. הבחנתי על-פי פטמותיה כמה קר לה. התחלתי לשים עליה אטבי כביסה שמצאתי תלויים על חבל כביסה סמוך. היא התפתלה
מכאב, הקור שעבר בגופה והקשה את עורה לא עזר לה. השמש יצאה מבין העננים והחלה מחממת אותה. מצאתי מה לעשות איתה. התרתי את הקשירה
ושיניתי את תנוחתה. הושבתי אותה בישיבה מזרחית על הגזע ובכל מקום שמקודם חיברתי אטב כביסה, תליתי גרביים לייבוש. איזו הברקה. איזו יעילות.
נכנסתי הביתה ולקחתי את הכלבה לסיבוב בפארק הקרוב. כשחזרתי הגרביים כבר התייבשו.