המגירה

ואז הוא החנה את הרכב, הכוכבים שניבטו מהשמיים היו בגודל של כדורי בדולח בינוניים, כף יד מאוגרפת כזו. נשמתי את אויר הערבה למלוא ריאותי, מסביב רק הרי ענק חושניים, מוחלקים בפתלתלות ע"י רוחות מיליארדים בשנים. האור היחיד היה של כוכבי הענק וירח מלא כמעט לגמרי, שלא השכלתי להבין אם המבט שלו הוא מהורהר או עצוב.
הוא שתק, פרש שמיכה שהוציא מהרכב והורה לי לשכב עליה. רגע עמד מעלי, מסיט קווצת שיער, מלטף את לחיי, ואחרי רגע כבר לא היה שם.
נותרתי לבד, אבל לא היה ממה לפחד, לא כשאני איתו. הקשבתי לדממה. היא היתה הכל חוץ מדממה. היא היתה שפת מדבר נהדרת, עם חום שליטף את גופי בנהימות רוח קצובות..
ואז הוא חזר, ותוך דקות היתה לנו גם מדורה משלנו, והיה גם קפה חם בפינג'אן המפוייח שנמזג לכוסות זכוכית קטנות. ואחרי ששתינו הוא ביקש ממני להתפשט, והמבט שלו היה נקי ומהורהר.
ואני הורדתי את הבגדים, והוא משח אותי בשמן ריחני משיער ראשי עד כפות רגלי, והיתה הרבה עדנה במגע. שלו, ולא היתה שם תאווה כלל, ובעיני עמדו דמעות השד יודע למה.
והסתכלתי בעיניו הטובות, ובקמטוטי החיוך שסביבם, ואהבתי אותו כל כך ברגע הזה, שמחה בו כל כך, כמו ששמח טובע ברפסודה שנסחפת אליו עם הזרם. והוא היה הרפסודה שלי. איזו רפסודה, הוא היה אוניית הפאר שלי, אוניית העינוגים והשעשועים, אוניית המלחמה, והאונייה הראשונה שיצאה לחפש עולמות אחרים.
וכשנגעתי בפניו הוא קרא אותי כספר פתוח, ואני השארתי שני שבילים משומנים מעיניו ללחיו, וזה היה נראה כאילו הוא דמע. אני זוכרת שחשבתי שיש רגעים מועטים כל כך בהם אנשים מרגישים שאינם לבד. זה היה רגע כזה. עם ההרים וכוכבי הבדולח והמדורה הקטנה והכל.
ואז הוא דיבר. הוא שאל אותי מדוע לדעתי אנחנו כאן, ועניתי שאין לי מושג, שחשבתי שזו חניה כזו בדרך לאילת. והוא חייך את הקמטוטים הקטנים האלה מסביב לעיניו הטובות, ופתאום שמתי לב ששיערו כבר מכסיף, ואיך שהשנים עוברות, והוא אמר שהיום הוא הביא אותי לכאן כדי שאדבר עם אלוהים.
ובמעמד הזה, עומדת עירומה, משומנת בתערובת הצמחים המסממים את הנפש והגוף בריחם, היה המשפט שאמר נראה לי הגיוני מאוד, ורק רציתי לדעת באיזו שפה מדברים עם אלוהים…
והוא, חכם שכמוהו, אמר שעם אלוהים מדברים במיליארד דרכים, ושהיום אני אדבר אליו מהבטן, בצעקות.
ואז הוא אמר לי נו רוני, צעקה ראשונה בכל הכוח. והמעמד הזה מולו היה מביך באפן מוזר, אבל ידעתי שאני מוגנת אצלו גם מפני לעג, בעולם הסגור קטנטן שהוא רק שלנו. אז העברתי משקל מרגל לרגל במבוכה קלה ולקחתי אוויר..
ואני צעקתי, ויצא משהו חנוק כזה, מקוטע.
ופתאום קרה לי משהו מוזר, התמלאתי עצב כי פתאום שמעתי את עצמי, כאילו הגוף דיבר אלי והבנתי אותו, ואז צעקתי שוב..
והפעם הצעקה נקרעה באמצעה וירדה חצי אוקטבה והיא נשמעה יללה של חיה פצועה,
יללה שאם הייתי שומעת ממקום אחר הייתי יוצאת לחפש את היצור ולחבק אותו או משהו..
והשלישית, מול עיניו המתבוננות היתה בכי. הקול שלי בכה בזעם, ואז לא יכולתי להפסיק…
צרחתי בטירוף את כל הזעם, את כל התוגה. צרחתי את כל הלבד, ואת כל הכשלונות, ובכיתי את הדרך שעושה בשבילי הגוף הנאמן שלי ואת מה שאני מטמינה בו בלי תודה.
ויללתי אל הירח את הרצונות שלי, ורקעתי ברגליים כמו ילדה קטנה ובסוף הקאתי את הנשמה ממש מולו, ואז רווח לי.
והוא, בשקט האופייני לו הביא את הג'ריקן מהאוטו וטבל בחולצה וניגב אותי ביסודיות.
ועכשיו, הוא אמר לי, עכשיו הוא יענה לך…
וכבר לא היה בי צער או דמעות, רק כהות חושים כזו, וחיבקתי את חזהו הרחב, ושמתי את ראשי עליו, ואצבעותיו החליקו על שרירי העורף הקשויים שלי, פורמים אותם במיומנות שנובעת מהיכרות עמוקה, ואני הפכתי לרכיכה אותה הניח על השמיכה וכיסה בסדין.
ואז אלוהים דיבר אלי, אני יכולה להשבע שהיה לו קול, והוא היה מלא אמפתיה, שלא לומר אהבה. והוא אמר שאני טפשונת, שכל מה שבתוכי זה הוא, שכל מה שנוגע בי דרך חושי זה הוא, שלכבודי המציא הכל. שאם יכול היה להעלב ממשהו, היה נעלב מזה שאני לא יודעת שהוא קשוב לכל נשימה ובדל מחשבה שלי, ואחר כך אמר משהו על כך שההתבוננות המרוכזת שלו בי גורם לו עונג…. וזה היה הזוי, אני יודעת, אבל היה פאקינג אמיתי, והדמעות שטפו את פני, והפעם היו אלה דמעות של אושר.
ואז הוא החל ללטף אותי בכל גופי, מעסה חלק חלק בזהירות,
ואני מסתכלת בעיניים הטובות האלה, העיניים של אלוהים. של אלוהים שלי.
ואני שומעת את הקול הצרוד שלי יוצא מפי, כשהוא לוחץ על בטני בידיו הרחבות, והפרפרים גולשים מהבטן אל בין ירכי ויש להם איכות נוזלית דביקה כזו, ואני מרגישה את כוח החיים גועש לי בדם, מכווץ את השרירים למקסימום, מגביה את התאווה אל הראש ומטה את הראש אחורה.
ואני שומעת את קולי אומר: תודה לך אלוהים שלי, חיים שלי, תודה על הכל, ועכשיו תזיין אותי כבר..