...הוצא מהקשרו...

שוב הזיכרונות המוכרים אותי מציפים,

באותם רגעים בהם הם שבים ועולים.

תמונות שמזכירות נשכחות,

מעלים באפי את אותן הניחוחות.

קולות המתכת מהדהדות באוזניי,

סופר את השניות שאחוש את כאביי.

קולות, תפילות, מילים והברות,

אותן עם השנים הצלחתי להכיר ולזהות.

מנורה חזקה שמסנוורת ומאירה,

וסביבה מבטים שבוחנים את מוקד האלומה.

מתפתל ומנסה להחלץ מהכבלים,

ויודע שלא אצליח להימלט מאותם מנהגים עתיקים.

עיניים מאופרות בצללית בהירה או כהה,

גבות מושחרות המסודרות בקפידה.

חלקן עוטות מסכות על הפה והאף,

לאחרות חיוך רחב שנחשף.

יש החוששות להביט בנעשה,

ואחרות שדווקא מתקרבות בסקרנות בריאה.

חלקח מביטות מרחוק מבועתות,

ולמרות הכל ניצבות שמחות ונלהבות.

מגישות את הכלים הנדרשים,

ובין לבין את המשחות והתכשירים.

המבט נותר מצועף ובוחן,

וחיוכן הסמוק נותר מלא חן.

ליבן נכמר לזעקת הכאב הנשמעות בחדר,

אך ממשיכות הן במלאכתן מקפידות על הסדר.

מצלמות מזכרות מהאירוע,

את הלחיים הסמוקות מכאב והשיער הפרוע.

וכך באחת... 4 תמונות שנשלחו,

מזכירות שוב דברים שלי קרו.

מעטים רק יודעים במה דברים אמורים,

וגם אם אחשוף זאת יבינו אותי (אם בכלל) רק מעטים!